בעודי מטרידה את גיא, שוב, כמו בכל מקרה מוות,

שיעזור לי לנקות רגשות מעיקים.

הודיעו על מותה של בת כיתה, בקבוצת הנוסטלגיה של היסודי.

כשפתחו את הקבוצה במטרה לקבוע מפגש,

ובעיקר במטרה לייצר לקוחות לבעל הפאב הכל כך לא מתאים למפגש,

חשבתי בעיקר על שתיים: אחת שממנה מיד ביקשתי סליחה כי בגללי נותק הקשר והיא טענה שהיא בכלל לא זוכרת ותשמח להיפגש.

ועל שניה שעם אחותה פגעה בי בסגנון התנהגות שפגשתי שוב בצבא, בו נהגו הפראיות לגעת בגופן של אחרות מתוך סקרנות גדולה מצד אחד ואדישות לעובדת שייכות הגוף לאחרת, בעלת רגשות ורצונות משלה מנגד.

זעם רב הצטבר בי, כזה שלעולם לא אוכל לפרוק כי מצד אחד הוא דורש נקמה ומצד שני חסר חשיבות בחיי היום יום. סגרתי את הפצע הלא מטופל, כאב מסוג דומה לזה שגרם תורם הזרע, כזה שהוא גדול מאוד אבל לא קיים במציאות.

עכשיו הודיעו שהיא מתה. בלי פרטים. עוד אדם שיש בי כלפיו שינאה מצד אחד וחוסר עניין מצד שני. כמה מוזר.

הגעתי למסקנה, צריך לנקום, לצעוק, לקלל ולירוק על יצורים בזויים בעודם בחיים, אחרי מותם זה אפילו יותר מטופש.