בבוקר בנזו מעדכן שיש לו יום עיון ויקח את הבנות לבתי הספר

הקטנה רוצה שאבוא גם אני וגם לא נאחר כי "רק תחליפי חולצה ואת מוכנה"

יתר החולצות של בנזו ארוכות שרוולים ומכופתרות או קצרות עם הלוגו של החברה

אז אין לי למה להחליף וכולנו יוצאים.

בבית הספר של הקטנות אנחנו מתפצלים ובנזו מסיע את הגדולה במקום ההסעה שלה.

אנחנו ממתינות לשומר בשער, שיאשר כניסה. מורה אחת נכנסת, צועדת במהירות למזכירות ואני נזכרת בגעגוע ליכולת ללכת ככה בקלות.

בכניסה לבית הספר אני קוראת בקול בוקר טוב לכל מי שנקרה בדרכנו, המורות עונות, הילדים מחייכים, ביציאה משם כבר אין ילדים מחייכים, המבוגרים ממהרים, אני כבר ממלמלת את הברכה בשקט, בפנים חתומות.

אמהות ממהרות חונות על מעבר החציה שליד הגן, אני חוצה בזהירות ובכל זאת נהג מפספס אותי בכל ההמולה, כמעט דורס אותי ומתנצל.

האיש המבוגר שממתין על המדרכה ממול, להסעה לפעילות קשישים מאורגנת, מניד בראשו.

לא הבנתי אם הוא לא מרוצה ממני, מנהג או מהמצב בכלל.

הפרצוף החמוץ שלו היה אחד יותר מידי בשבילי.

השבוע הראשון של ספטמבר הוא זמן טוב לבכות ברחוב, אמהות נפרדות מהילדים לראשונה וכולם כבר רגילים.