מחודש מאי 2009 לא נגעתי בדף הוירטואלי הזה. אולי הרגשתי סלידה מסוימת מהמקום הזה.
אני זוכר את הימים שלי כאן, כבן 15-16, איך פרקתי תסכולים מדומים דרך השורות ואיך הייתי רץ לעדכן כאן כל דבר קטן שצץ בחיי.
ועכשיו, אני נושק ל-20 ועברתי כ"כ הרבה תהפוכות בחיים שלי.
אני עדיין מלודרמטי, עדיין קפריזיונר ועדיין סובל מנטיות אובדניות.
ויכולתי להתמודד עם הכל, אני עדיין יכול. אבל חסרה לי הפינה הזו שהיא רק שלי כדי לספר את שעובר עליי.
אם עדיין נותרו כאן קוראים, אני מניח שהדברים שאגולל בפניכם יכו אתכם תדהמה. אבל תאמינו לי שאני מזועזע יותר בעצמי מהדברים שאספר פה בהמשך.
עכשיו אני בבית, בגימלים, כבר מיום ראשון. ואני יודע כמה שפותחים עליי את הפה בבסיס, על איך אני עוקץ וכולם נטחנים שם בגללי.
וזה לא מעניין אותי. כי עושה לי טוב להיות פה בבית, עם המוזיקה והשוקולד והסרטים שלי.
מאשר להיות שם, להריץ עצמי מחקירה לזירה ומזירה לישון חוקר תורן במשרדים ולהתעורר בשלוש בבוקר כדי לקבל דיווח טיפשי כזה או אחר.
העבודה שם שוחקת אותי, מתישה אותי. אני בקשתי להגיע לתפקיד הזה, כחוקר פלילי. לא תארתי לעצמי שהדבר יהיה רווי כ"כ הרבה קונפליקטים וסתירות.
ועכשיו, תשעה חודשים אחרי שהתחלתי בשירות הסדיר שלי, אני עדיין, מדי יום ביומו שוקל לפסול מקצוע.
"באיזה רחמים גדולים אני מפנק אותי"
אביתר בנאי, הפאטיש החדש-ישן שלי. מכירים את זה שאתם מרגישים שהשירים נכתבו עליכם?
אני מרגיש שוב בן 16. הבלוג הזה, האינטרפטציה שלי למוזיקה שאני שומע.
עדי, שצצה אחרי ארבע שנים.
אני עובר ריגרסיה, מקווה שלפחות אצליח להתמודד בצורה קצת בוגרת יותר.
אז כן, כפי שהסברתי מקודם אני חוקר פלילי בבסיס מצ"ח רמה"ג. אני משרת בתפקיד עצמו כבר תשעה חודשים פחות או יותר והתגייסתי בתחילת דצמבר 2009.
התפקיד טוב, באמת שהוא טוב. הוא יוקרתי וממלא אותי פוזה ואגו. למדתי הרבה על עצמי ועל החברה בזמן שאני מתפקד כחוקר, בין אם זה לאבד מהנאיביות שבי ולא להאמין לכל אחד ובין אם בדברים הטכניים יותר.
הדבר שאני באמת זוקף לזכות התפקיד הזה הוא היכולת שניתנה לי לשבת עם בן אדם זר לחלוטין באוטובוס, ולנהל איתו שיחה עמוקה ומלאת רבדים מכלום, מאפס.
וכן, אני רואה הרבה דברים שחיילים אחרים לא רואים ומתמודד עם הרבה דברים שחיילים אחרים לא מתמודדים ויש לי קשר עם קצינים בדרגה בכירה ואני יודע לדבר ולהפעיל את הלשון ואני יודע לקרוא שפת גוף.
אבל קשה לי. קשה לי ואני לא מצליח להתמודד כבר תשעה חודשים עם העבודה הזאת, עם העומס והלחץ. אז הייתי נפקד וסרבתי פקודה וצרחתי על הקצין שלי ואיימתי להתאבד. ולא מוותרים עליי. תוותרו כבר..
הצבא שינה אותי מאוד, ביגר אותי. עשה אותי פחות ילד ויותר גבר. והדבר כנראה בא לידי ביטוי במסגרת החיים הזוגיים שלי.
אבל זה כבר נושא ארוך מדי לעדכון ראשון מזה שנה וחצי.
אבל אני יודע, אני בטוח, שכל שידעתי מבחינה זוגית ורומנטית, לא משנים יותר כלום. מאז שחזרת לחיים שלי.
מאז שנשקת אותי (ואת יכולה להגיד לכולם שאני נשקתי אותך, זה לא מעניין אותי. את זו עם האומץ פה..) ונגעת בי וחבקת וליטפת.
מאז שאמרת שאת אוהבת, מאז שאמרתי שגם אני אוהב.
כלום לא יהיה אותו דבר. יש לי לאן לשאוף ולאן להתקדם.
את עושה אותי בן אדם טוב יותר.
ועכשיו, אחרי שבכיתי קצת על דפים וירטואלים, אני צריך סיגריה.
מי יודע, אולי יבואו עוד עדכונים בהמשך.
באיזשהו מקום, שמח לחזור..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
