הורדתי היום תחבושת והצלחתי לקפל את הרגל, אז החלטתי לצאת ללכת ואולי לנסות לרוץ.

אחרי חצי ק"מ התחלתי לרוץ ריצה קלה מלווה בכאבים תמידיים בברך... בכל זאתץ המשכתי, עד שלא יכולתי יותר... כמעט נפלתי וחזרתי בהליכה די איטית... בכל צעד הרגשתי כאב בברך ובכף הרגל... הרגשתי את זה בעצמות... כל כמה צעדים הברך שלי התקפלה... זה גרם לי לחשוב על דברים מפחידים...

בהמשך פגשתי את מי שנוהגת לרוץ בערך בשעה שלי ובדיוק במסלול שלי (זה המסלול שלה במקור) וקצת דיברנו, אמרתי לה קצת על הברך והיא די הצטערה לשמוע והמשיכה... אחרי 200 מטר בערך הברך התקפלה והרגשתי כאב מטורף... התיישבתי על ספסל בתחנת אוטובוס והכאב נרגע קצת... ניסיתי לקום אבל זה שוב כאב בטירוף... וממש רציתי לדבר איתה... אפשר להגיד אפילו שחיכיתי לה בתחנה כדי לדבר איתה כשהיא תחזור(כי זה לא רחוק מהבית שלה)... אז חיכיתי, ניסיתי לקום כל כמה דקות ולא הצלחתי... נשענתי (כי עדיין הייתי עייף) ופתאום היא חלפה במהירות... ביחד עם מישהו מי"ב נראה לי... הוא שאל אותה משהו על תחרויות, והם המשיכו לרוץ... אני לא יודע אם היא הייתה צריכה לעצור, אם היא בכלל ראתה אותי... אבל כשראיתי אותם רצים ומתרחקים... התחילו דמעות... אחרי 4 שנים שלא בכיתי... 4 שנים... זה נשמע כמו הרבה זמן למשהו שקורה לאנשים בכל כמה ימים בממוצע... בכיתי טיפה בסרטים, וכשהקבוצה עזבה את הסמינר גם העיניים היו רטובות... אבל עכשיו פשוט בכיתי... בלי הרבה קול... רק כאב על שלא יכולתי לדבר איתה... לא היה יותר למי לחכות.. היא לא תבוא יותר... לא חשבתי על זה, זה פשוט טס לי בראש והדמעות זלגו... ליד כביש גדול, בתחנת אוטובוס, בגדי ריצה, ברך פצועה. בוכה.

אני נזכר איך כל כך אהבתי לדבר איתה... וגם היא איתי... הייתי פשוט מתענג על חברתה... והיא הלכה... רצה רחוק... בלי אותו מפגש מקרי....

(מי שיודעת על מי אני מדבר, שלא תדבר איתה, בבקשה...)