17/18.2.06

ישבנו.
מחובקים.
אני מלטף אותה, היא מלטפת אותי. לא מתרכזים בסרט, רק בליטופים. ככה במשך שעה ארוכה... כל הזמן הזה ידעתי שזה יקרה, ידעתי במאה אחוז ופשוט קיוויתי להיות מוכן. בקושי שמעתי משהו, אולי הייתי במקום אחר... פתאום, כמעט בלי ששמתי לב, היא עלתה לעברי ונישקה אותי על השפתיים. אני הייתי נייח, לא עשיתי כלום, ממש כלום. באותו רגע היא נראתה ממש מאיימת... כמעט שנאתי אותה ברגע הזה. אחרי כמה שניות התחלתי לרעוד... ניסיתי לשלוט בזה אבל לא הצלחתי. היא שאלה למה אני רועד, אמרתי לה שבגלל הקור. היא זרקה לי "מצאת על מי לעבוד". שאלתי אם אכפת לה שאני אקום, והיא כמעט זרקה אותי מהכורסא. הלכתי להשתין ולשתות מיץ ענבים. אחר כך חזרתי לכורסא ועדיין לא הצלחתי לשלוט על הרעד... היא ניסתה לשאול אותי מה קורה, מה הבעיה, אבל אמרתי שסתם קר לי... אחרי כמה זמן קמתי לשתות שוב. כשחזרתי היא לא הייתה על הכורסא. נכנסתי לחדר וראיתי אותה מעיינת באיזו חוברת. התיישבתי על המיטה בשקט ואחרי כמעט דקה היא ספק שאלה ספק אמרה "סוף סוף החלטת לדבר", הייתי בשקט. אז היא שאלה "למה אתה איום ונורא?" קמתי, "אולי בגלל שזו הפעם הראשונה שלי" אמרתי, עם הגב אליה. היא קצת נבהלה מזה, וניסתה לשאול אותי שאלות, אבל לא שאלה...
אחרי כמה זמן איכשהו הייתי על הברכיים, והיא גם, מחבקת אותי דקות ארוכות. כמעט בכיתי. אחרי כמה דקות הסתובבנו אחד אל השנייה, הצמדנו את השפתיים זה לשל זו והתנשקנו. במשך דקה או שתיים על הברכיים. מתנשקים. כשאיכשהו השפתיים שלנו נפרדו, היא לחשה לי "אימא'שך איום ונורא". התנשקנו שוב והלכנו לישון, מחובקים.

כבר אין טעם שאני אבקש סליחה... זה סתם יכאב לי שוב להיזכר בה בכלל... שיתי משהו נורא, והנה, אני מודה בזה... אנילא חושב שהעניין הוא שכתבתי את זה פה או שבכלל חשבתי את זה עליה... בעצםיכול להיות שכן...אולי אני מרגיש רע כבר איזה חודשיים כי אני יודע שאני לא יכול לדבר איתה או לגשת אליה... ואפילו להסתכל עליה עושה לי רע... אין דבר, אני מתקשח... מי אמר שחייבים להרגיש באמת כשאפשר לשפוך את זה על נייר כשאתה לבד בבית....