כשנכנסנו לחדר חשבנו שתהיה ישיבה רגילה, בלי התייחסות לנושא, שלמעשה קצת פרח מזכרוננו בשעות האחרונות. אך מיד צור התחיל לדבר "שקלנו אם לקיים פעילות היום בעקבות מה שקרה..." אחרי מונולוג קצר רעות חילקה לנו את השיר האחרון שהוא כתב. כל הזמן הזה הייתה סוג של בדיחות-דעת מסוימת, זו הייתה האווירה הכללית, חוסר תשומת לב.

אחרי שהקראתי את השיר בעיניים לחות אנה יצאה מהחדר בכובד לב, שירה ביקשה לראות את השיר ולאחר שקראה אותו זרקה "לא הבנתי את השיר" אל תוך הדיון שהחל על הסיבה בגללה הוא עשה את זה, לאחר שכבר הבנו שלמרות יופי החיים וקדושתם, הוא בחר לא לבחור בחיים. האווירה בחדר השתנתה - כל אחד נכנס לעצמו בזמן שגור וצור ניסו למקד את הדיון בעדינות: שלי הביטה באקראי ברצפה, שירה נכנסה ויצאה, שיר הסתכלה על הרצפה ועל המדריכים, ניצן ניסה להראות שהוא מתעניין, יובל התכנסה בתוך עצמה ועשתה קולות של בכי (אולי היא בכתה באמת), אני הבטתי בכולם וניסיתי מדי פעם להיכנס לדיון, ומריאנה מצאה דברים לא-מדכאים בחדר.

חלקנו בחרנו להיסחב עם התחושה וחלקנו בעטנו בה בבדיחות מסוימת. חלק מוקדם וחלק מאוחר יותר. חלק בחרו להתבודד וחלק להתעלם, חלק להתדיין על מושג המוות וחלק לנסות לקשר את עצמם אל מוראל בכמה שיותר דרכים. אין פה אמירה על הקולקטיב. נחזור לאמירה הישנה שכל אחד מתמודד עם המוות בדרך שלו.

אני לא יודע אם הוא התחרט בדרכו הקצרה מטה, אבל אני מקווה

שהוא יוכל להתייצב בפניי האלוהים

עם שתי גומות של חן

ושישה מיתרים קרועים.

הרהרתי בכך לפני כמה ימים והגעתי למסקנה

אומנים מתים באמצע החיים, מוקפים באנשים - הם משאירים אחריהם יצירות

מדענים מתים מאוחר, ולבד - משאירים אחריהם עובדות וגילויים חשובים

צדיקים מתים מאוחר ומאושרים - פניהם קדימה

המצליחים, הטובים באמת, הם שהולכים מוקדם - ומשאירים אחריהם חור שמתמלא רק בדמעות ובתחושת החמצה מרה.

החול יזכור / נתן יונתן

החול יזכור את הגלים אבל לקצף אין זוכר

זולת ההם אשר עברו עם רוח לילה מאחר

מזכרונם הוא לעולם לא ימחה.

הכל ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן.

נרות הלילה דעכו.

הידידות האהבה הנעורים שבאו פתע אל סופם

הנעורים שבאו פתע אל סופם.

כמוהו גם על חוף ליבם

 רטט אז משהו חיוור

והם רשמו בתוך החול, כשהירח העובר

האיר פתאום פנים זרות ושחוק רפה.

היו שם קונכיות ריקות שנהמו

קינה של ים ובית עלמין על הגבעות

ושניים שחלפו דומם בין החצב והקברים והשיקמה.

הכל ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן.

נרות הלילה דעכו.

הידידות האהבה הנעורים שבאו פתע אל סופם

הנעורים שבאו פתע אל סופם.

כשראיתי לראשונה את הפרסומת לאלבום החדש של דניאל זילברשטיין בחלון הודעות ב-ICQ אמרתי לעצמי "זה לא יכול להיות טוב, כשמפרסמים מישהו ב-ICQ. כנראה שאין לו מספיק הד ברדיו", מאז לא שמעתי את השם שלו אפילו פעם אחת חוץ מ"מי זה דניאל זילברשטיין?". אני בספק אם מישהו בכלל טרח להקליק על הפרסומת האדמדמה. פרסומת שעלולה להיות אפילו לצד הפוסט הזה או בעמוד הראש של האתר.

היום, כשראיתי את התכנית של דודו טופז, ושם הוא הגיע לשלב שבו הוא מהלל יתר על המידה זמר מסוים, למעשה הוא כל כך הגזים בתיאור של הזמר עד שהוא חזר על אחת המילים (אני לא זוכר אם זה היה על "מאוד" או על "מצליחים") כמי שממש קשה לו להגיד משהו. בכל מקרה, כאשר הוא ציין שזו ההופעה הטלוויזיונית הראשונה שלו (כמו שרק דודו יודע לעשות) כבר אמרתי לעצמי שזו חתיכת השקעה להביא זמר להופעה הטלווייונית הראשונה שלו לפריים טיים! וכבר ניחשתי שזה דניאל זילברשטיין, לפי ההשקעה הניכרת בהצגת הבחור. כאשר הוא עלה לבמה, שבה הייתה תפאורה מוכנה מראש לרקדניות שליוו אותו, והתחיל לשיר, אמרתי לעצמי "טוב, בוא נשמע מה הוא שווה (למרות שאני שונא את הפופ החדש הזה, אבל אם סבלתי את רוני, אולי אני אצליח לסבול גם אותו)". בואו נגיד שסבלתי את הביצוע המשעמם והחרוזים המאולצים שלו, אבל כשהחולצה ירדה באמצע השיר, כבר הבנתי שהוא יהיה סופרסטאר-טין איידול, אבל בניגוד לרוני, שיצרה גימיקים מיוחדים לה, ושניתן להאזין לה גם בלי לראות אותה מפזזת על הבמה בלבוש חסכוני, את דניאל זילברשטיין הציבור יאכל בצורה מאולצת, כש"מלכות כיתה" למיניהן יתחילו להגיד כמה שהוא חתיך (למרות שבניגוד לזמרים אחרים שנהיו דוגמנים (כמובן שהוא יהיה דוגמן) לזילברשטיין אין יותר מדי קוביות בבטן או זרועות מעוצבות).

נו, מה לעשות, זה יקרה ואין מה לעשות נגד זה, רק נקווה שתהיה התקפת נגד חזקה מספיק מהרוק או המוזיקה האיכותית יותר (לעזאזל, שתהיה אפילו מוזיקה קומית סטייל אריק ברמן), כדי שהכניעה לא תהיה גורפת, כי המכה הזו לא תיקח שבויים, היא תיתן בפול ווליום, רקדניות ומופעים בחסויות ענק.

הורדתי היום תחבושת והצלחתי לקפל את הרגל, אז החלטתי לצאת ללכת ואולי לנסות לרוץ.

אחרי חצי ק"מ התחלתי לרוץ ריצה קלה מלווה בכאבים תמידיים בברך... בכל זאתץ המשכתי, עד שלא יכולתי יותר... כמעט נפלתי וחזרתי בהליכה די איטית... בכל צעד הרגשתי כאב בברך ובכף הרגל... הרגשתי את זה בעצמות... כל כמה צעדים הברך שלי התקפלה... זה גרם לי לחשוב על דברים מפחידים...

בהמשך פגשתי את מי שנוהגת לרוץ בערך בשעה שלי ובדיוק במסלול שלי (זה המסלול שלה במקור) וקצת דיברנו, אמרתי לה קצת על הברך והיא די הצטערה לשמוע והמשיכה... אחרי 200 מטר בערך הברך התקפלה והרגשתי כאב מטורף... התיישבתי על ספסל בתחנת אוטובוס והכאב נרגע קצת... ניסיתי לקום אבל זה שוב כאב בטירוף... וממש רציתי לדבר איתה... אפשר להגיד אפילו שחיכיתי לה בתחנה כדי לדבר איתה כשהיא תחזור(כי זה לא רחוק מהבית שלה)... אז חיכיתי, ניסיתי לקום כל כמה דקות ולא הצלחתי... נשענתי (כי עדיין הייתי עייף) ופתאום היא חלפה במהירות... ביחד עם מישהו מי"ב נראה לי... הוא שאל אותה משהו על תחרויות, והם המשיכו לרוץ... אני לא יודע אם היא הייתה צריכה לעצור, אם היא בכלל ראתה אותי... אבל כשראיתי אותם רצים ומתרחקים... התחילו דמעות... אחרי 4 שנים שלא בכיתי... 4 שנים... זה נשמע כמו הרבה זמן למשהו שקורה לאנשים בכל כמה ימים בממוצע... בכיתי טיפה בסרטים, וכשהקבוצה עזבה את הסמינר גם העיניים היו רטובות... אבל עכשיו פשוט בכיתי... בלי הרבה קול... רק כאב על שלא יכולתי לדבר איתה... לא היה יותר למי לחכות.. היא לא תבוא יותר... לא חשבתי על זה, זה פשוט טס לי בראש והדמעות זלגו... ליד כביש גדול, בתחנת אוטובוס, בגדי ריצה, ברך פצועה. בוכה.

אני נזכר איך כל כך אהבתי לדבר איתה... וגם היא איתי... הייתי פשוט מתענג על חברתה... והיא הלכה... רצה רחוק... בלי אותו מפגש מקרי....

(מי שיודעת על מי אני מדבר, שלא תדבר איתה, בבקשה...)