כ"כ לא רציתי לקום בוקר אחד ולהרגיש נבגדת. לא דמיינתי לעצמי שזה יקרה.
לוקח שנים לבנות אמונים. בסיס. כל לבנה וגוש טיט שיסמלו בצורה מטופשת זו או אחרת שלב בהתפתחות. שלב ביחסים. כל מפגש, דיבור, זיכרון. גוש שנבנה לאט ובמחשבה תחילה.
גוש הקורס בשנייה.

מזה שבועיים שאני לא מצליחה להפסיק לחשוב על איך חזרתי אחורה. איך לכל הרוחות חזרתי לתקופת השפל של י'-י"ב, של מחסור באמון ובחברים.
איך בלילה אחד יצאתי איתו לדבר בחוץ. קור אימים ורוח שדוקרת את היובש. הוא סיפר לי על החיים שלו, ועל כמה שרע לו. לא ציפיתי לשמוע דברים אחרים. סיפר כמה שרע לו בטייסת, שהאנשים חרא, שהכל מלוקק וצבוע. חייכתי והנהנתי. לא כי לא היה לי מה להגיד.. כי אני כבר כמעט שלושה חודשים שם, ואני מרגישה את זה מהשבוע הראשון שלי במקום. אולי העבודה נעשית בצורה מושלמת, כל ביצוע וביצוע למרות הזיקנה וההתקרקעויות.
עבודה מושלמת כשהאנשים הרוסים ושבורים. ולא רק החוגרים, שהכי סובלים. אפילו הסדירים, הצעירים, המעטים. אבל איך אפשר להכליל אותם כשלנו, האנשים הקטנים שמרוויחים 300 ₪ בקושי, הכי כואב.
כשהוא צריך לעבור ניתוח ואין לו מאיפה לשלם. כשהמשפחה שלו מתפרקת, ואין מי שידאג. כשכל מה שרוצים זה שתעשה את העבודה שלך- אבל לא באמת אכפת מאיך שאתה באמת מרגיש. כי גם כשאתה חולה ורוצה להניח ראש על השולחן, אתה תחטוף נביחה ממנו.. מהאיש הרע..
הוא רוצה לעוף מכאן. הוא מבין אותי. את הכאב שלי. את העובדה שאני הכי צעירה, אבל הכי נטחנת. ואני שותקת על זה. על כל צעקה או פרצוף מאוכזב, אני שותקת, אוגרת את זה בקופסה ומכניסה עמוק ללבי. ושם זה נאגר- ערימת קופסאות אכזבה. התחלתי לדמוע. לא בכוונה, בחיי. רק הסיפור שלו. אנשים לא מצליחים לרגש אותי. אני לא אדם שבוכה. אבל משהו בו נגע בי. אכל אותי. לא יכולתי להמשיך להסתכל עליו. לא יכולתי להמשיך להקשיב כי כל משפט דקר בי יותר ויותר. איך אני עדיין שם? איך לא עזבתי?
איך באמת?
אני מפחדת ממעבר. משינוי. מי יודע איך יהיה במקום אחר? אני מעדיפה לשתוק ולהמשיך. לספוג את הכל. את הרכילות, ההתכסחויות, הנביחות, הטחינות, השבתות, ההתנשאויות. לא מצליחה להבין איך הוא יכול ללכת עכשיו. עד שאולי מצאתי ידיד אמת, שגם הוא שם עליי זין. חזרתי חזרה פנימה בעיניים אדומות. היא הסתכלה עליי ולא הבינה. אמרתי שהכל בסדר. שאין מה לדאוג לי, כי אני לא בוכה בגללי, אלא בגללו. למרות ששיקרתי. לה ולעצמי. היא הכניסה אותי לחדרון המסריח וניסתה לתחקר. סיפרתי לה כמה שקשה לו ושאין לו עם מי לדבר. היא לא הבינה למה בכיתי בגללו. הסברתי לה שכואב לי. כואב לי כשכואב לאחרים. כואב לי יותר כשכואב לאחרים מאשר לי. כואב לי כשאני צריכה לדאוג לבעיות של אחרים, לנסות לעזור. כשאני לא יכולה בעצמי וכשידיי כבולות. כי פשוט אין מה להגיד. אין דבר שיעצור את ההתפרקות של המקום. היא הוציאה אותי החוצה.
ופתאום הכל נשפך. זרם. שעתיים ישבתי איתה בחוץ, ופשוט לא הפסקתי לבכות. מכל הדברים שאולי נאמרו ואולי לא נאמרו שם, לעולם לא אוכל להגיד לה כמה רע אני מרגישה על כל טעות וטעות שלי. כמה קשה לי עם הכל. עם העומס, עם העבודה, עם האנשים.
כן סיפרתי לה על זה שבכל טעות שלי אני מרגישה שאני מאכזבת אותה. סיפרתי כמה מפריעים לי הפרצופים הספק כועסים ספק מאוכזבים שלה. אמרתי שאני בחיים לא ארגיש שטוב לי שם, כשאף אחד לא מעריך או מוכן לדבר איתי. שאנשים מתעלמים ממני. שכשאני באמת מוכנה לדבר, אנשים מפנים את גבם אליי. כך היה מאז ומתמיד. לכן אני פשוט לא מדברת יותר, והופכת לשתקנית.
כשאני צריכה לחשוב פעמיים על כל שטות שאני פולטת. על כך שהצבא הזה מדכא לי את שמחת החיים שעוד נותרה בי. על כך שאין לי אף אחד שם. אף אחד שהוא חבר. אף אחד לשתף אותו בדברים ואף אחד שבאמת מכיר אותי ויודע איך אני מרגישה. על זה שקשה לי כשהם רוצים להסמיך אותי תוך זמן קצר יותר, וקשה לי כשכל הזמן מרכלים מסביבי. קשה לי לדעת דברים שאני לא רוצה לדעת. קשה לי לשבת בתוך בור הרכילות הזה, ולראות את כולם מסתודדים כל הזמן.
רע לי כשאין מי שיסתודד איתי, או סתם ישב איתי. לא כי אני מוזרה, מפחידה, מעצבנת. כי אני בן אדם. כי אולי גם לי יש רגש, אי שם, עמוק. כשהכי כואב לי זה שכולם חוזרים הביתה ויוצאים למסיבות ומכירים אנשים ומתכתבים במיילים שלהם כשאני תקועה בבור שלי ובוהה במסך, בלי לצאת מהבסיס, בלי לחזור שבועיים הביתה, בלי לצאת עם הבנות כשגם הן יוצאות לאנשהו. בכיתי על זה שבחיים לא יהיה לי איתן קשר, כמו שיש בינן לבין עצמן. זה שהתפקיד שלי מונע לצאת לטיולים כשכולם יוצאים או לאירועים מסוימים. שאני אפספס חיים שלמים בגלל זה. שאני אצטרך להישאר בשבת כשהן יעשו ערב בנות או כל דבר מטופש אחר. בכיתי על זה שאני צריכה להישאר שם לבד כשכולם יורדים לאכול צהריים, ולי אין מה לאכול. במיוחד כשהיא יורדת עם כל הסדירים לאכול, ועוד לוקחת לי את הכומתה כי אני הרי נשארת. וזה כואב כשהם חוזרים ומדברים על כמה טעים היה למטה, כשאני בינתיים אוכלת לעצמי את הלב.
ולא משנה מה היא ענתה לי חזרה, זה לעולם לא יסביר לי את המצב, או ישפר אותו בצורה זו או אחרת. אני לא שייכת לשם. אולי זה מטופש להגיד אבל אני לא מוערכת שם מספיק. רק כדי שישאלו אותי אם גם אני רוצה לרדת לאכול עם כולם. בחיי, אני מחכה לצורת ההתייחסות הכי מטופשת והכי לגיטימית בעולם.
ואין מי שיבין, ואין מי שיסביר אחרת. כי כולם יהיו בסופו של דבר תקועים בעצמם. בבעיות שלהם. בזה שההוא לא יצא עם הזאת, ושלהוא לא יצא לזיין בסוף ביום שישי אחרי 4 כוסות יין.
כשכולם חושבים שאני שמתי לו את ההפתעה המטופשת בתא, וזו לא הייתי אני בכלל. סתם עוד מישהי שמאוהבת בטייס. ואני בחיים לא ארצה את המנוולים האלו. או שאולי הם בחיים לא ירצו אותי.
וכך נסגר לו שוב המעגל שאני כ"כ שונאת. המעגל של השנאה העצמית, על כל המגרעות והבעיות שלי. על כך שאני לא שווה יריקה אפילו, ואני רואה את זה במבט של כולם. אני לא צריכה אפילו את העיניים שלהם כדי לדעת שזה כל מה שחושבים עליי. ואני לא פרנואידית ולא מטורפת או מדמיינת דברים. אני יודעת שזה מה שזה. שזה המצב. שפשוט לא חושבים עליי בתור בן אדם שאפשר לתקשר איתו. לאהוב אותו. את כולו. מבחוץ ומבפנים. ואני לא צריכה את זה. אני לא צריכה גם אותם שלא יעריכו אותי, כי מספיק שאני לא מעריכה את עצמי. עד שבניתי את זה. עד שבניתי את ההערכה הזו. שהשלמתי כבר עם הכל. הכל שוב התפרק. אני מסתכלת עליהן. הגדולות ממני. שומעת את הסיפורים שלהן. שומעת את כל מה שהן מדברות בטלפון. קוראת את כל מה שהן כותבות. יודעת שלי זה לא יקרה בחיים. שאני בחיים לא אמצא לי קשל"ט בקרייה, ושאני בחיים לא אצא לאכול בוהריים עם חברים שלי אי שם ביפו. כי לא רק שאין אף קשל"ט בעולם שירצה אותי, הרי גם אין לי חברים לאכול איתם.
כי גם כשאהיה מוסמכת, הרי לא יהיה לי לאן לצאת. לא יהיו אנשים שאוכל לראות מחוץ לבסיס. וברור לי שלא אוכל לחזור הביתה ולהגיע יום אחרי ב- 7 וחצי. האם שנתיים שלמות אחיה על שינה בחדר המסריח אי שם במגורים למטה? האם שנתיים שלמות אצא להסתובב בערים העלובות שליד? ואולי יום אחד אמצא חברים בחוץ שיסתובבו איתי שנתיים שלמות? ומה בעצם הסיכוי לזה?
מה הסיכוי שכשאצא סוף סוף הביתה ביום חמישי, יהיה לי לאן לצאת בשישי? ויהיה גם עם מי? כשהדבר שאני הכי רוצה בעולם הוא פשוט לא להיות סגורה בחדר עם מחשב, בית, טייסת, זה כבר לא משנה, ופשוט לצאת לאנשהו? לשתות לאכול לרקוד. בחיי שזה לא חשוב.
ואני מתקשרת אליה, אחרי ששבועיים לא ראיתי בני אדם, חברים. שבועיים לא ראיתי מקום שהוא מחוץ לבסיס. וגם כשאני מתקשרת אליה, פרנואידית, אנחנו רק רבות. ואני בוכה, שוב. ביום שישי בערב. בוכה ויודעת שהיא תסיים את השיחה מתישהו כי יימאס לה ממני, ותצא לאיזו מסיבה פרועה, ואני אשב בבית בודדה. כאילו שהשיחה הזו תעזור לי במשהו..
אולי רק כדי להוסיף למגרעות הנוספות שכבר יש לי. זו מגרעה חדשה. מגרעת האין-לי-חברים-לצאת-איתי-בשישי-כי-אף אחד-לא-רוצה-להסתובב-איתי-כי-אני-מגעילה-או-משהו. והכל בסוף מסתדר לי בראש. הכל ידוע ומובן. נתנו לי חופש עד יום חמישי כדי שיוכלו לטחון אותי עוד לשתי שבתות נוספות. שתי שבתות שאני כבר לא יודעת איפה עדיף לי להישאר. שם או בבית. כששם אהיה לבד, או כשאהיה לבד גם בבית. אולי תמיד יהיה שביב תקווה שיהיה לי לאן לצאת ביום שישי. ואני נזכרת שכבר 4 חודשים לא יצאתי לאף מקום אמיתי. אז אני מעדיפה להישאר שם. לסגור שבת. ועוד אחת. להישאר רעבה יומיים שלמים. לישון. לעשות את עצמי לומדת. להתבלבל שוב ושוב במערכות הממוחשבות. להגיע כבר למוצ"ש ולדעת שלא הספקתי לעשות דבר. לדעת שאי שם אנשים באמת מבלים. ביחד או לחוד. שיש להם עם מי לבלות. יודעת ומתעצבת.

וביום אחד, שנראה כאילו הכל ישתנה, הן הגיעו. שתיהן. שתי חברות, אולי. באות לישון כי אין פה אף אחד גם ככה. האחת נרדמת, השנייה משתלטת על המחשב. בכיף. לפחות יש כאן חיים. היא מכריחה אותי להביא אותו אליי הביתה. שעה של ויכוח האם להביאו או לא. כ"כ לא רציתי. הוא מעולם לא היה כאן, ותכננתי שכך זה יישאר לנצח. בחור שהוא מעין קראש נצחי שכזה. עוד מכיתה ט', כשהייתי קטנה ומטומטמת יותר ממה שאני כבר. הוא תמיד היה בגדר הדבר הזה שלא יתגשם אף פעם. ותמיד ידעתי לשים את הגבול. והיא רצתה שאביא אותו.
עם מכונית שהאגזוז שלה מתפרק יצאתי לקחת אותו. מריח טוב מתמיד. ההיא התעוררה, עצבנית משהו. שיחקנו קצת טאקי, רימיתי. שום דבר חדש. התיישבנו לראות קיל ביל. שניהם.
ומאז הכחשתי הכל.  לא יכולתי לשמוע עוד דבר. לא לשמוע או לראות או להרגיש. זו שהביאה אותו נרדמה לשמאלי, והשניים האחרים עסוקים מימיני. התחלתי לרעוד. אמרתי שאני עצבנית בגלל הסרט. הם בלעו את זה. ובלעו גם דברים אחרים. לכל הרוחות!!! על הספה שלי, בבית שלי, מתחת לפוך שלי! ושמעתי כל כפתור שנפתח, וכל יד מלטפת. כל נשיפה ונשימה. והם עוד הסתירו את עצמם עם השמיכה כדי שלא אראה את הנשיקה. וזה הכי שבר אותי. לילה שלם הם פשוט התעסקו להם שם מתחת לפוך, ואני ישבתי, צמודה אליו, מרגישה כל תזוזה ורעידה. כל חיבוק שהיא חיבקה אותו וכל משחק בשיער שלו. ורציתי למות ולקבור את עצמי באיזה חלקת דשא נטושה כדי שלא יוכלו למצוא אותי בחיים.
ראיתי איך בבוקר אני מעיפה את כולם מהבית שלי, איך אותה אני מגרשת וצועקת עליה שבחיים לא תחזור לכאן יותר. איך היא הרסה לי חלום של שנים. איך היא הרסה לעצמה ולי את החברות. עשתה משהו שהיא התלוננה עליו בעצמה בכל השבוע האחרון. התלוננה שחברות שלה עושות את זה! וכך היא השלימה את הפאזל ועשתה לי את אותו הדבר. לבחורה התמימה ביותר, שלא רצתה שדבר כזה ייקרה לה בחיים. ניחא על מה שהם באמת עשו. ניחא שהיא התבכיינה על חברותיה. ניחא שזה בחור שתמיד חלמתי עליו. אבל היא עשתה את זה לי. לחברה שלה. בבית שלי. על הספה שלי, כשאני פאקינג יושבת ליד.
אבל אני לא כזו. לא מי שתעיר לה על זה. לא מי שתקום באמצע הסרט ב-4 לפנות בוקר ותגרש אותם מהבית שלה. וכמה שרציתי לעשות את זה. כמה שרציתי לסטור לה. וכמה שרציתי גם לא לעשות כלום ופשוט לבכות. שוב. כי הבכי, כמו העבודה, משחרר. אז בבוקר, פשוט הלכתי לחדר ועשיתי את עצמי גולשת וקוראת. עשיתי את עצמי נחמדה. עשיתי את עצמי מקשיבה. ואני שונאת לעשות את עצמי. הם חזרו להם לספה, ואני שכבתי על המיטה שלי, עם הפוך של אימא. השנייה ישבה מעליי וקראה לי סיפור. ליטפה אותי בראשי והרגיעה אותי. ונרדמתי. אמרתי הרבה שטויות בין לבין אבל נרדמתי. עד 3. והתעוררתי כמו חדשה, והחזרתי אותו הביתה כאילו כלום לא קרה, והלכנו לסופר וקנינו דברים והכנו לנו אוכל סיני לארוחת צהריים. ונהניתי כשהן אכלו ונהנו, אבל כ"כ חיכיתי שהן ילכו כבר. ב-6 היא הלכה, כשהיא מחבקת אותי ונושקת לראשי, וכל מה שאני רוצה זה רק לדקור אותה, או סתם לשרוף עליה את הפוך שלי, שגם ככה לא אשתמש בו יותר בחיים. ב-8 השנייה הלכה. נשימה. נשיפה.
נכנסתי לאמוק, דמעות כבר לא יצאו מרוב שבועיים של נקביות ובכי. התחלתי לסדר, למלא מדיח, לשטוף סירים. עשיתי אפילו ספונג'ה, בחדר, בסלון. קיפלתי כביסה. עשיתי הכל. בסוף ברחתי מהבית כי לא יכולתי להיות כאן יותר. להריח את הריח שלהם שלא יצא מהחדר.
בסוף חזרתי ובהיתי עד מאוחר במחשב, כי לא יכולתי להירדם. לא יכולתי להוציא מהראש את המחשבות של הבגידה. הבגידה בי, בחברות שלנו. כ"כ לא ראיתי את זה מגיע. דווקא אליי. דווקא איתי. היא שברה אותי. כ"כ. גרמה לי לאבד את עצמי. גרמה לאמון הזה לקרוס בשנייה אחת. אני לא יודעת כמה היא מצטערת עכשיו או כמה פעמים היא תכתוב שרע לה ושהיא רוצה למות ושהיא חותכת את עצמה. שתחתוך. שתדמם. נמאס לי לדאוג לה ולחשוב פעמיים לפני כל דבר שאני אומרת לה. נמאס לי מכל פעם שהיא חובטת לי בראש. כן, זה כואב באמת. נמאס לי מכל התייפיפות נפש שלה ומכל משפט שיוצא לה נורא חכם ומגניב. נמאס מכל דיבור או משפט. נמאס לי. נמאס לי מלחשוב שאולי יום אחד יהיו לי חברות אמיתיות. נמאס לי להאמין שיום אחד גם אני אשתעשע עם בחורים מתחת לפוך. לעולם לא בבית של חברה. נמאס לי לדעת שעכשיו אני צריכה לחשוב פעמיים עם מי אני מתחברת ועם מי לא. לדעת שבכל פעם שאני חוזרת הביתה, אני לבד, לגמרי לבד, כי ההיא לא רוצה אותי איתה, וההוא אי שם במרכז, וההם בצבא, וההיא בוגדת.
נמאס לי להבין שאיבדתי את האמון בבני אדם.

יודעת שאשאר לבד לנצח.