בסוף השתניתי. משהו עצום קרה לי. אני רואה דברים אחרת. אומנם אני באותו מקום, חווה כל יום את אותם הדברים, אותן הצעקות, אותם הכעסים, אותה רוטינה של עבודה קשה, סיזיפית ומעייפת. סוגרת את אותה המשמרת, אותן טיסות לילה, אותה כוננות. מחוסרת שינה שבוע שלם, ובעלת לב חלש מכך שבכל רגע עלולה להיות הזנקה. לפעמים מייחלת לה, כדי שתוציא אותי מהמצב האפור הזה שאני שורה בו כבר די הרבה זמן. איכשהו עוד לא עפתי משם. על אף ולמרות כל השיחות האלו עם המג"מ. הוא יכול להיות הבן אדם הכי מצחיק וכיפי, וברגע אחר הוא יכול להיות גם חלאת אדם. וגם עם זה עליי להתמודד. על זה שהוא לא רצה להוציא אותי לקצונה, כי הוא לא רצה שאהיה קצינה מחורבנת, ותמיד יהיה לו ענן כזה מעל הראש שיגיד שהוא זה שהוציא קצינה מחורבנת לאוויר העולם. ותמיד יש את הקמב"צית, שתמיד מרחפת מעל הראש שלי וצועקת וכועסת עליי, ומשאירה אותי יום אחרי עד מאוחר כדי למצוא מוטורולה שאיכשהו אבדה, ובגלל שזו המשמרת שלי, עליי למצוא אותה. וזה תמיד אותו דבר. ואותם הריבים כל בוקר בהעברת המשמרת עם 'נחיריים', שתמיד צועקת עליי ומטיחה בי אשמה ומלשינה עליי, על דברים שלא עשיתי בכלל. ואותן עקיצות עם 'גורילה', הפקמ"צית שבאה אחריי, כשהיא קוראת לי זונה רוסיה כשאני מבקשת ממנה לעזור לי במשמרת. ואני עדיין טוחנת מאז. יוצאת חצאים. נשארת בטייסת יום אחרי למרות שאמורה להיות לי האפשרות לצאת הביתה.
אבל בסוף אני מבליגה על הכל. כל הצעקות, הכעסים, ההתכסחויות. אכפת לי מזה כמו שאכפת לי מהביציות שלי. אני מקבלת עליי הכל. לא מתווכחת, לא מרימה את הקול שלא לצורך. מדי פעם מגיבה בעוקצנות, כשזה בלתי נסבל. אבל אני שותקת. כי אין צורך להתווכח. אין עוד מה להגיד ואת מי לשנות. ואם כך נועדתי לסבול, אז זה מה שיהיה. כי שם כבר לא אתקדם הלאה. שם כל יום יהיה בשבילי כמו היום שעבר. בלי לראות קדימה. בלי לרצות להתרענן. שם אני אפורה ומדוכדכת. ואני לא רוצה להיות אחת כזו. ואני רק בתהליכים של לברוח. בתהליכים של לצאת משם לפני שאהפוך להיות הבחורה הזו, שנאנסת ע"י המפקדים שלה. אז אולי לא אונסים אותי פיזית, אבל אונסים אותי נפשית. או כמו שההיא אמרה "אולי אצליח יום אחד לצאת, אולי תראה בי מה שאני באמת". ואני כבר קרובה לזה. היציאה הזו לקצונה. לא שזה טוב יותר. לא שזה יהפוך אותי לאדם איכותי יותר. לא יגרום לי לשנות את העולם כולו, כמו שאומרים שם. אבל אני אעשה מעצמי משהו. אולי אשן 3 שעות בלילה ואהיה עסוקה בללמוד כל היום ולרוץ מצד לצד אי שם בבה"ד 1. ותמיד להיות בחשש על איזו קצונה אני אפול בסוף. חלילה לא מנהלה.. אך אם אהיה קמב"צית, איפה יציבו אותי? והחשש הזה אוכל אותי. אבל זה לא מונע בעדי לרצות ללכת לשם. לראות מה אני יודעת ויכולה לעשות מעצמי. יש בי כ"כ הרבה מלשבת כל יום בכוך הזה בטייסת, איפה שכל הביוב עובר. במקום השנוא הזה. איפה שמכנים אותנו "פקנאציות". כל מה שנשאר זה רק לחכות לתשובה חיובית, אחרי כל ועדות הצרכים והועדות החייליות השונות.

זה יהרוג את 'גללים'. גללים, שהייתה איתי מהטירונות, והגיעה שבוע אחרי לטייסת. אנחנו דומות שתינו. אני תמיד שם בשבילה, כמו שהיא שם בשבילי תמיד. מוצאות לנו את החדרים החשוכים האלו, שאף אחד לא פותח בהם את הדלת, ובוכות זו לזו. על כמה שהמפקדים חרא, וכמה שקשה. כמה שמסריח להיות חוגרת, ושאף אחד לא מעריך את זה. וזה שהמפקדת שלה מופרעת, וזה שאני מוציאה את נשמתי שם החוצה, ולא מקבלת כלום חזרה. אפילו אור יום אני לא זוכה לראות. בטח שלא בני אדם אחרים.

ואז באותה השיחה, הכל השתנה לי. היא הראתה לי אחרת. שכבתי על המיטה שלה, מהורהרת מהמידע הזה שהיא סיפקה לי. כשאמרה שאני נפלאה, למרות שאני אולי מופרעת, אולי מטורללת. אולי קצת חולת נפש. שאני אדם נהדר ושמי שלא מעריך את זה, מפסיד הכל. ומי שלא מוכן להכיר אותי מעבר, פספס הזדמנות יקרה מפז. שאני יפהפייה, ומדהימה, ושיש לי עיניים שיכולות לאכול אותך מבפנים. ושאני משקיעה את חיי ומקבלת זין. וגם זה לא. ושבסוף אולי אפילו אמצא מישהו שלא יחשוב שאני פסיכו-קילר, ויעריך אותי על כל הדברים שבי, ושאני לא צריכה להיות קלה ונוחה לאנשים אחרים, כמו בנות אחרות. שהן פשוט.. בנות.. ולכן הן נוחות, וכולם נדבקים אליהן. ושיום אחד לא ארגיש כמו ה"חברה השמנה והמכוערת" שהולכת תמיד עם הבחורה היפה. כי אני הבחורה היפה ההיא, ושמישהו ישים לב לזה מתישהו. ושמה שקורה בטייסת, לא ניתן לשינוי, ואין מי שיקשיב וינסה לשנות, כי כך זה יהיה תמיד.
והיא לא גרמה לי לבכות. ולא גרמה לי להיות עצובה. רק לחשוב שוב. על מי שאני ומה שאני. נתנה לי את האפשרות להאמין שיום אחד יהיה גם לי טוב, ואני לא אסבול יותר.
ואולי בגלל זה אני ככה עכשיו. לא אכפתית לגבי הצעקות והכעסים. עושה מה שנדרש ממני, ולא חושבת מעבר, כי בסופו של דבר אפגע בכל מקרה.

פשוט.. לפני כל זה, שלחתי מייל, למספר אנשים ספציפיים. לא היה זה מייל אובדני. הוא נשלח כמה דקות לאחר שהתעוררתי מנמנום חטוף בחדר התדריכים. היה שקט ונעים, התיישבתי מול המחשב. כתבתי את מה שהרגשתי וחשבתי באותו הרגע. הרגשתי עלובה ומגעילה. כלומניקית, לא יוצלחת. אז כתבתי. שפכתי הכל לתוך תיבת טקסט. כנראה שאני טובה בלכתוב וגרועה בלדבר. כתבתי כמה שרקוב לי בטייסת. שכבר אין לי כוח לכלום.. לצביעות, למלשנות, לאופי הדוחה של כולם, לנביחות של חלק מהאנשים, לזה שמפילים עליי הכל, לזה שאני טוחנת, לזה שטוחנים אותי רק כי אני רוצה לצאת לקצונה, לזה שאני לא רואה בכלל בית או אור יום. כתבתי שאין לי אף אחד במקום הזה, או בכלל. על איך אני חוזרת הביתה ואין לי שם כלום חוץ ממיטה. על איך שכל הבנות בטייסת שונאות אותי, כי אני פקנאצית, על איך הסדירים שונאים אותי, כי אני מציקה ומטרידה את מנוחתם, איך המפקדים שלי שונאים אותי, איך אני לא מספיק טובה או יפה או ריחנית בשביל העולם. על זה שאני גרה רחוק מכל מקום, על זה שלא יהיה אף אחד בחיים שירצה מישהי מוזרה כמוני, על זה שלאף אחד לא באמת אכפת ממני, ושאם אעלם פתאום אף אחד לא ישים לב. ובאמת הרגשתי כך. ולא חשבתי פעמיים ושלחתי את המייל הזה. ולא הרגשתי חרטה. אבל גם לא הרגשתי הקלה.

פשוט.. לפני כל זה, היה ריב ענק בטייסת. הכל התפוצץ פתאום. תמיד חוגרות שנאו פקמ"ציות, ותמיד היה מעין כעס חבוי שלא נפתח מעולם. ובאותו יום, תיבת פנדורה נפתחה, וכל הזבל יצא החוצה. זו הייתה אמורה להיות תורנות המטבח של 'לקטוז', אבל היא לא הרגישה טוב והקיאה, ושלחו את 'בלאט' לגבות אותה במטבח. ואז זה התפוצץ. כל החוגרות התלוננו שנמאס להן לעשות תורנויות של פקמציות ושהן תמיד נדפקות. ומה אני יכולתי כבר להגיד? אז ישבתי שם על הכסא, מול המחשבים וכל הטלפונים, לבד. אף חוגרת לא הסכימה לדבר איתי, רק כי אני פקמ"צית, וזה לא משנה אם אני "דפקתי" אותן בתורנות או לא. אני פקמ"צית, אז אני מנודה. וזה התפוצץ גם כך שהנהגים לא היו מוכנים לעשות עבודות בשבילנו, ואף חוגרת לא הסכימה להתקשר אם היה צריך אותה. באותו היום אחת החוגרות הגיעה לבסיס כדי לעשות שתייה, מכיוון שהשתחררה. אני קיוויתי שאוכל להיות בשתייה שלה, למרות שישבתי במשמרת. בשעה 1300 הקמב"צית מודיעה לי שאתכונן שבשעה 1400 ארד להחליף את בלאט במטבח, בטענה ש"היא הייתה יותר קרובה לחוגרת שמשתחררת מאשר את". לא עמדתי בזה יותר, וברחתי לשירותים. ובכיתי. שוב. חזרתי כעבור כמה דקות, והיא וכמה מהסדירים ירדו לאכול צהריים. וכך נשארתי במבצעים, לבד, בלי אף אחד שיבוא לדבר איתי או לעודד. לבד לגמרי. וירדתי לגבות אותה ב-1400. ושטפתי סירים כמו בת זונה, וכלים מלאים בפירה ובשוקולד מעורבב. וב-1500 חזרתי למשמרת. מזיעה כולי, ומסריחה מסבון ירוק ורדיואקטיבי של צה"ל. וב-1700 עפתי משם, ונסעתי לפתח תקווה, לחברה טובה שלי מהקורס פקמציות, כי יום אחרי היו לנו מבד"קים לקצונה בבקו"ם. וזה היה הדבר היחידי שעודד אותי.

פשוט.. לפני כל זה, לפני כל ההתפרצות הזו, כבר היו מתחים בטייסת. הבנות היו מעוצבנות לחלוטין על הסדירים. זה היה בהחלט שבוע עמוס, אף אחד לא ישן, בטח שלא אני, וכולם כעסו והתפרצו על כולם. אני הייתי אני, אז כל הסדירים צעקו עליי וירדו עליי תמיד. הסדירים הטילו עבודה מיותרת על החוגרות, והתעצבנו עליהן שהן לחוצות בית ורוצות לחזור כל יום ב-5 הביתה, ושהן לא עושות את עבודתן. ואני נקרעת בין שני הצדדים. כי מצד אחד, כן, החוגרות מעצבנות ולחוצות בית, מצד שני, הסדירים בהחלט מעצבנים וחושבים שהכל מגיע להם ושאנחנו בהמות העבודה שלהם. הם מרשים לעצמם ללכת לישון שנ"צ, ולחזור ב-1700, ולא להגיד לחוגרות אילו מפות לעשות או מה להכין בדיוק, והחוגרות נשארות סתם עד 2200 בטייסת, ואז הסדיר בא ואומר "לא משנה.. נשלים הכל מחר". וזה מרתיח ומעצבן, כשהם חושבים שתמיד נהיה שם בשבילם. כי בסופו של דבר, אנחנו אלה שעושות את העבודה השחורה. וזה מרגיז, אבל נכון.

וזה לא שלפני כל זה היו חיים קלים בטייסת. אבל לא היה כ"כ גרוע. כל אחד שמר על כעסו בשקט, בלב, ואולי זה הכי נכון לעשות.. במיוחד בחיל האוויר, ובטייסת כמו שלנו- שבה לאף אחד לא באמת אכפת מהשני, וכל אחד עסוק בחרא שלו, ובעבודה שלו, ובטיסות שלו ובבגידות שלו. וכולם משחקים את עצמם דואגים, כשבעצם לאף אחד לא אכפת, וכל אחד רק רוצה לחזור הביתה, ולשכוח ממה שקורה בטייסת.

ורק אני שם. רואה הכל, שומעת הכל.. אולי מנסה גם להכחיש הכל. רוצה לחזור לחיים שלפני. אולי לחיים התמימים שלי. החיים בהם לא ראיתי כזה כוך ענק של רכילות, חיים בהם לא ראיתי בגידות מול העיניים. חיים בהם לא נבחו עליי כי הכנתי רק שני תיקי טיסה במקום ארבעה. חיים בהם ישנתי 7 שעות בלילה ולא גירדתי את השעתיים בקושי. ואני לא יודעת אם גם זה יותר מדי לבקש. לא קל לי לחזור גם בסופ"שים הביתה ולהבין שאין לי כאן כלום. לא ידיד ולא רע. ושכל הבנות בטייסת רחוקות אלף שנות אור מכאן. עושות חיים בחממה או בלכת.. איפה שזה לא יהיה. ואני תקועה עם הוודקה מלפני 4 שנים שיושבת במקפיא, או עם הפריכיות אורז שאימא החליטה להתחיל לאכול. ואולי כבר עדיף לסגור שבת בטייסת? שם אין פריכיות אורז. שם יש ריקבון על הקירות ונמלים בכל מקום. שם אני יכולה לראות ערוץ 2 כל היום, לענות לטלפונים של מילואימניקים שמבטלים טיסות. שם אני יכולה אולי לבקר את גף טכני ולראות איתם סרטים. ואז יום אחרי לצאת לבית של בלאט או של גללים, לצאת לאיזו מסעדה לא מוצלחת אי שם בכפר סבא או ת"א.. להתאכזב שלא יצאתי למקום טוב יותר. להתעצבן כי אני שוב מבזבזת כסף. לבכות ששוב השמנתי ושהמכנסיים עוד רגע מתפוצצים עליי. לשמוע את ההתמרמרות של זו או של זו אחרי שהחבר זרק אותן ולא להבין בכלל על מה הן מדברות. ולישון במיטה שלהן.. ולא שלי. אולי שלהן נוחה יותר.. כבר שכחתי איך זה.

וכשחזרתי אתמול, ישנתי יותר מ-15 שעות. כבר שכחתי מה זה. הריח של הפוך הזה שלא נגעו בו כבר שבועיים. ולקום בבוקר ביקיצה טבעית לריח הזה של העיר הרחוקה, ולא לריח הביוב. וללכת לרופא שיניים שלי שנישק אותי והתרגש כי לא ראה אותי זמן רב. ולהזיע כי כ"כ חם פה בימי שישי. ולהתעצבן על נהגים מטומטמים. יכול להיות שפשוט התגעגעתי לזה. והיה קצת מרגש לשבת ליד לוחם מגלן ברכבת אתמול. למרות שהוא היה קצת דביל והכריח את ההורים שלו לקחת אותו מהרכבת. היה כיף כזה.. לא יודעת.. לגעת בטעות בבחור שהוא לא טייס פוץ מטומטם.. קצת לא מגולח.. הרבה עייף. ולהיזכר שאף פעם לא הייתה לי המוזה לכתוב כאן, ושיותר מדי אנשים מחכים ל.. משהו שיצא ממני. ושלא ישלחו לי אזהרות במייל. אולי נטשתי יותר מדי דברים בנט.. אולי סתם התקדמתי עם עצמי הלאה וניסיתי לא להיתקע במקום שלא רציתי להיות תקועה בו. אולי סתם רציתי להיות מצחיקה ומלאת שמחת חיים כמו פעם..