כואב לי שאני משקרת לעצמי
או ששיקרתי
שלא האמנתי כשאמרו לי את האמת
שזלזלתי בערכי
ובאיכות
ובכל מה שאני
בעבר
ובהווה.
אני מבקשת סליחה מעצמי שדרכתי עליי כל הזמן הזה
שלא הייתי בטוחה בהחלטות
שפשוט לא החלטתי
כשבחרתי לא לנסות
וברחתי.
כשאמרו לי שיש לי המון חברים
ואני רק ראיתי אותם עולבים בי
ומזניחים אותי.
כשאמרו שאני יפה
ואני רק ראיתי את הכיעור.
כשאמרו שאני חכמה
ורק זכרתי כמה לא זכרתי חשבון.
כשאמרו שיש לי כשרון עצום
ואני לא יודעת בכלל לדבר בהמון.
כשאמרו שיש לי חוש הומור
ואני לא מצחיקה אפילו אדם אחד.
כשהבטיחו שיהיה טוב
ואני רק ראיתי את הרע.
אני כל כך מצטערת
שפקפקתי
כשיכולתי לחיות אחרת.
כ"כ הרבה זמן עבר
התבזבז
והכול בגללי.
לא יודעת אם לצחוק או לבכות על מה שעבר.
אולי אני באמת יכולה ליותר
צעד אחד קדימה, מעבר
לשלוח יד גבוה ולתפוס
משהו
שירים אותי גבוה וישא אותי הרחק
למקומות שלא האמנתי
שאוכל להגיע אליהם.
יכול להיות שאני יכולה
ויכול להיות שגם לא
בינתיים לא מאמינה
אבל למה לא לנסות בעצם?
וכל מי שאוהב אותי
וקורא
ואולי לא
אני יודעת שאתם אוהבים אותי
ידעתי תמיד
חבל שרק עכשיו זה הכה בי.
תודה שאתם איתי כל הזמן הזה
תודה על התמיכה, כשחרא וכשקשה.
תודה שלא זרקתם אותי בדרך כשפגעתי או הייתי טיפשה.
לא מבטיחה פרחים ושושנים להמשך
לא מבטיחה שמעכשיו הקול לא יהיה מונוטוני ומתמרמר.
לא מבטיחה לא להתבכיין אף פעם או לקטר.
תמיד יישאר בי טבוע.
מבטיחה לנסות,
לראות קצת מעבר.
מבטיחה לעשות עם עצמי משהו
שלא עשיתי כבר המון זמן.
מבטיחה לעזור לה
כי אני יודעת שקשה
ושהיא תברח ברגע שתגלה שאני יודעת
אבל אני אהיה שם מאחור
ומבטיחה לא להוות נטל על אף אחד יותר
להעריך קצת יותר את מה שיש
לעשות בעצמי ולא לזרוק סיסמאות באוויר.
משהו בסגנון "ממחר דיאטה"
אבל קצת יותר.
קצר אחר.
קצת אמיתי.