שלושה שבועות לאחר השחרור מצה"ל, נתקפתי בגעגועים עזים וחשתי צורך עז לבוא לבקר בטייסת.
מלחמה, צוותים רבים, אנשי גף טכני, תכנונים, עומס. שבת לא רגילה שלא הכרתי מעולם. שמחתי מהעובדה שאני באה לבקר. חיבוקים רבים, לחיצות ידיים. כמה דמעות של שמחה לראות את כולם שוב.
ביקור בכל החדרים בטייסת, שיחות חולין על האזרחות והחיים שמחוץ לצבא. נתקלת בו ביציאה מהמבצעים, שואלת לשלומו. לוחצת לזה את היד, כשרק בשבוע שעבר ראיתי אותו ליד הדואר בת"א, האיש הראשון מהטייסת שפגשתי לאחר השחרור. כולו צוהל וקורן, מבטיח למסור ד"ש לבנות שלי במבצעים. מחייכת, שמחה לראות את הברק בעיניים, לפני היציאה לטיסה. מבקרת בגף הטכני. אומרת לה שלום, מדברת איתו קצת, מספרת כמה משעמם באזרחות ומשביעה אותו להישאר עוד קצת בצבא. שם מעניין לפחות.
חוזרת הביתה. ממשיכה הלאה.

נפילה ראשונה
22:00 בערב, 12.8. עוברת בynet על הכתבות.
כתבה אחת בוערת לי בעיניים, מפילה לי את הלב לתחתונים.
"מסוק התרסק בשטח לבנון". תמונת הארכיון ששמו הפעם היא של יסעור. עוברת באחת לwalla. גם שם אותה ידיעה, עם תמונה אחרת של יסעור. משהו לא בסדר. משהו לא תקין בכלל. מתקשרת לטייסת.

סגן מפקד טייסת לשעבר עונה לי. אומר שהידיעה נכונה, אך הוא לא יכול למסור לי כרגע עוד פרטים. הלחץ גובר. מזיעה. מתחילות לזלוג קצת דמעות. מתקשרת לבנות שלא סוגרות שבת. מודיעה להן. הן רצות לאינטרנט, לטלפונים. מתקשרות למי שרק אפשר. ב-23:00 כבר ידעתי שמות. לא מאמינה. רצה מצד לצד בבית, בוכה בהיסטריה. מנסים להרגיע, אך מה כבר אפשר להגיד? סימני שאלה רבים צצים. הם היחידים? מה קרה שם? כולם נהרגו? אולי קיים עוד שביב של תקווה שהם הצליחו לשרוד את ההתרסקות?
ומסקנות הגיון צצות פתאום לראש. טיסה בגובה נמוך. טיל שחודר את המסוק. הידיעה שביסעור- אי אפשר לנטוש. מדברת עם מי שאפשר, דולה עוד פרטים. מבקשת שיתקשרו אליי אפילו בלילה, רק כדי לדעת. לא הצלחתי לישון.

נפילה שנייה
02:00, 13.8. צלצול טלפון מעיר אותי מהשינה הטרופה שהייתה לי בקושי. הקמב"צית הקודמת מתקשרת. "קיבלתי עכשיו טלפון מ***. הוא סיפר לי שכולם נהרגו, אף אחד לא נשאר בחיים". שוב אני בוכה. מתקשה לעכל. מסרבת להאמין. העיניים נפוחות ממילא עוד מהערב.
02:30. מתקשרת לכל הבנות. זאתי עונה. שתיים לא. מתקשרת אליה. היא בכלל לא ידעה שקרה משהו. קשה לספר למישהו את כל השתלשלות העניינים. שתינו בוכות. היא באטרף. איך זה יכול להיות. איך זה יכול להיות.
קשה להגיד למישהו שפתאום חמישה אנשים שאתה מכיר נהרגו. קשה לקלוט את זה בעצמך. גליל הטישו שלי כבר נגמר. מסביבי מלא ניירות משומשים. יושבת בחושך.
הפנים שלהם מבזיקים לי במוח. החיוכים. הצחוק. הקולות שלהם מדברים איתי, שיחות שהיו בעבר. מנסה ללכת לישון. לשווא.

בוקר מגיע
מחכה שיגיע בבוקר עיתון אך הוא לא מגיע. כ"כ לא רוצה לראות שמות שיתנוססו בכותרת. מדליקה טלויזיה. אברי גלעד ועינב גלילי מדברים על שום דבר בעצם. לא אומרים על ההתרסקות שום דבר. ניגשת לאינטרנט. אותה כתבה מאתמול. כששעות הבוקר עוברות פתאום נוספים השמות לכתבה. שגיאות בשם, בדרגות. הכאב מפלח שוב. העיניים דומעות. הידיעה שבשעות הצהריים גם יוסיפו תמונה לא עוזרת.
המקום היחידי שאפשר לברוח אליו עכשיו, להרגיש שייכת ובמקום הנכון שלך, הוא להגיע לטייסת. אני נכנסת למקלחת, שוטפת את הדמעות. מתלבשת במהירות ויוצאת. בדרך מתקשרת למטיסה הקודמת ("פקמ"צית" של הגף הטכני). הדבר הראשון שהיא אומרת לי הוא "אני יודעת". מספרת לה את השתלשלות האירועים שלי. מתחילות לבכות יחד זו לזו בפלאפון על העיניים הכחולות שלו, על השיער הבלונדיני שלה. על ההצ"ח עם הילדים שהיה עד עכשיו בקריה ובא כמו כולם להלחם. ואנחנו בוכות. היא בדרך הביתה מאילת, אולי גם תגיע לטייסת. אני כבר מתקרבת לבסיס.
מגיעה לש.ג. באותה השעה כאתמול. החבר'ה בשמירות מזהים אותי מאתמול, הפעם רק עם פרצוף נפוח ודומע. מבינים את העניין. בודקים תעודת זהות. מכניסים אותי ישר. אומרים לי בדרך "מצטערים על זה.." מהנהנת בהבנה. מזילה שוב דמעות.

בטייסת
שורר שקט. שקט מחמיץ לב. שקט מחליא. מדי פעם כריזה מפלחת את השקט, מזכירה שעוד יש עבודה. שיש טלפונים. נכנסת למבצעים, מחבקת את הבנות. מתחילה לבכות לידן. הן אומרות לי שהן סיימו את מכסת הדמעות בבוקר. משום מה אצלי זה עוד לא נגמר. יושבת במבצעים עונה קצת לטלפונים רואה את קלסר הציוד.
הציוד שלא יחזור מסומן בריבועים אדומים. השמות החתומים ליד. גם השמות מסומנים בריבועים אדומים. בתחקיר הם מסומנים במינוס. לא חזרו.
כשהצוות אוויר מגיע, לוחצת להם ידיים. הפעם הלחיצה לא שמחה כמו הלחיצה של אתמול. הפעם החיבוק לא מגיע מאושר.
לחיצה רכה כזו, עייפה. סולחת. מבינה.
החיבוק מנסה לעודד. כל חיבוק שאני נתקלת בו מכאיב קצת. לא מהעוצמה הפיזית. אלא הרגשית.
מתכוננים, מתכננים. העבודה כרגיל, אבל ענן אבל שורר מעל הטייסת. בחוץ אומנם חם, אך בפנים קר לך. השערות סומרות ואתה מצטמרר כל כמה דקות. אתה רואה את זה על הפרצוף של כולם. הגב השפוף קמעה, ההליכה האיטית, המהוססת. האף האדום.

כשסגן תום פרקש ז"ל נהרג, לא הצלחנו להבין איך אפשר להתמודד עם מוות כזה של מישהו מהטייסת שלך. סדיר, כזה שיש לו שולחן ומגירות ודברים מטופשים שהוא תולה על הקירות בטייסת. פתאום זה מגיע אליך, ואתה מבין את מימדי ההרגשה. איך זה לעבור ליד החדר שלו ולראות את הציוד שלו על השולחן, את השם שלו מתנוסס ביוזר שלו במחשב. את השם שלו תלוי על דלתות של מורשי כניסה. פתאום אתה מבין איך זה כשזה קורה אצלך.

בחדשות
השמות רצים בלי הפסקה. כל פעם שרואים את זה שוב, חרדת קודש אופפת אותך מחדש. לא מדברים על זה הרבה בחדשות. בכל שעה עגולה מראית את השמות והתמונות של כל הלוחמים שנפלו אתמול בקרבות בלבנון. השמות שאתה לא מכיר עוברים,  מצטער על כל שם שעובר. ופתאום השמות המוכרים צצים לך בעיניים. צורבים. ועכשיו גם הוסיפו תמונות. החיוכים הנצחיים שבתמונה. המבט המאושר.

נפילה שלישית
כל החוגרים מצטופפים בחדר התדריכים. שיעול קטן מדי פעם. שאיבת נזלת קצרה ועניינית. סגן מפקד הטייסת מסביר מה קרה שם. מה הם עשו, לאן הם טסו, את מי לקחו. איך זה היה נראה. מספר, מדגים, מצביע על המפה. כולם המומים. סה"כ חיילים בני 20, שמקבלים ב-10 דקות אינפורמציה על הטיל שפילח את המסוק, על האש שבערה. השמועות מספרות שראו את האש עד ישראל. על השמות של ההרוגים, "נעדרים בחזקת חללים". ההסבר נגמר. אין שאלות. זאתי נשארת לבכות קצת על הכסא. האיפור נמרח. הכאב ברור. אין מילים לעודד, אין פשוט מה להגיד. חוזרים לעבוד. טלפונים עם שאלות כואבות.. "מתי הלוויה?" "איפה יושבות המשפחות?" "אסון המסוקים זה שלכם?" לא לא לא. אתה לא מצליח לתפוס את זה.
אתה יושב במטבחון ושומע סיפורים עליו. החבר הטוב שלו שהגיע איתו מההסבה מספר. אשתו עומדת ליד, העיניים מבריקות. הוא בכלל לא בוכה. איך יש לו את הכוח? מספר איך הוא בא לספר למשפחות אתמול. הוא הולך הערב למשפחה אחרת. בערב אתה יושב, מנסה לדחוף כמה עלי חסה לפה שלך, כי אין לך תאבון. האחר מספר על איך אתמול הם עוד ישבו וצחקו ביחד. אחר מספר שבשבוע שעבר, הוא בא אליו הביתה כדי לבדוק את החשמל, בחדר לילד שמגיע. היא בחודש החמישי להריונה.

ב-20:00 אני כבר יוצאת מהטייסת. אחריי יוצאים לגיחות אימונים הסדירים. צריך להחזיר אותם למוטב, לנער אותם מזה קצת. הם יוצאים ולא מדברים איתך, העיניים שלהם אדומות. הפנים רטובים אחרי שטיפה של מים קרים, למחוק את מה שקרה בשירותים. את הנפילה שלהם עצמם. את הכאב שהתפרץ. הם הרי החברים הכי טובים שלו! ברגע אחד הם איבדו חבר, וגרוע מכך, הם גם היו שם, על האדמה הזרה והאויבת, וראו איך הוא עלה באש שם. למטה. כשהם חזרו לארץ. הם היו ביחד בטייסת הקודמת! החברים הכי טובים. ועכשיו הוא צריך להספיד אותו.

בערב רצות לי בראש התמונות של כולם. מיום שבת בצהריים. מהשחרור שלי. מהשירות שלי.

רס"ן סמי בן נעים ז"ל. מתקשרת אליו להודיע לו הודעות סופ"ש. בחור מקסים. הצ"ח של הטייסת. שירת בקריה. בעל לאישה וילדים.

את סרן דניאל גומז ז"ל ראיתי ביום שבת. נתקלתי בו ביציאה מהמבצעים. היה לנו קטע כזה. תמיד רצתי במסדרונות והתכוונתי להיכנס לחדר, הוא תמיד יצא מהחדר וכמעט נתקענו אחד בשני. והוא תמיד התעצבן עליי. הוא היה סדיר שלנו. רק עכשיו הגיע.. לפני חצי שנה. אולי פחות. אנחנו חושבות שזו הייתה הגיחה המבצעית הראשונה שלו. מלך ההרצות. זוכרת את הקול שלו פוקד עליי לעשות בשבילו משהו. רק עבר לשיכון, אשתו שרית בהריון בחודש השישי.

את רס"ן במיל' ניסן שלו ז"ל פגשתי במקרה בשבוע שעבר. הלכתי לדואר, לשלוח כמה דברים של העבודה. פגשתי אותו במדרכה, משקפי שמש, מכנסיים קצרים, כוס שתייה ביד וחיוך כובש. לחצתי לו יד, כולי קורנת מאושר. הטייס הראשון שאני פוגשת באזרחות. הבטיח למסור ד"ש לחברותיי בטייסת. אמר שעכשיו במלחמה הוא מגיע לטייסת די הרבה. כשסיפרתי לחברה יום אחרי, היא סיפרה לי שהוא טרח לדווח להן איך הוא פגש אותי ברחוב ומסר בשמי ד"ש. חמוד. רק אתמול ראיתי אותו לפני הטיסה. מתכונן. חייך ושמח לראות אותי. שאל אם באתי למילואים. סמול-טוק. האופנוע שלו חונה בחנייה של הטייסת. מחכה.

רס"ל במיל' קרן טנדלר ז"ל. איזו בחורה מגניבה. תמיד שמחה לבוא לטוס. נהניתי להתקשר אליה להודיע לה כל מיני הודעות. פעם פגשתי אותה אפילו ברכבת, בדרך לעבודה. תמיד תמיד באה לטוס טיסות בט"ש. תמיד צחקה עליי שאני יושבת יותר מדי משמרות. שובבה, שיער בלונדיני מתולתל. עיניים בהירות, מבריקות תמיד. גם כשהיא הגיעה מטונפת כולה מהטיסה, הייתה קורנת.

את רס"מ רון משיח ז"ל, ראיתי אחרון ביום שבת. בשחרור שלי, הוא האדם הראשון שגרם לי לבכות שאני עוזבת ושלא אראה יותר אף אחד. נופף לי לשלום, וצחק איך שגרם לי לבכות יותר. תמיד צחק על כמות האוכל שאני אוכלת. שאני אוהבת בשר. כששלחתי מייל פרידה לפני השחרור, הוא החזיר לי מייל באותיות גדולות ואדומות. איך הייתי אחלה בחורה, שהוא יתגעגע אליי מאוד ושאחסר לו. והמון בהצלחה בחיים האמיתיים. פעם, בביקור של חיילי צנחנים בטייסת, חדשים כאלו, שמעולם לא ראו בחייהם מסוק, הוא לקח אותי להדגים איך נכנסים עם פצוע על אלונקה וקושרים אותה למסוק. אני הייתי דוגמנית הבית. צחקנו על זה הרבה אח"כ. אהבתי לבוא לבקר אותו בזמן העבודה. תמיד היה לו חיוך שובה לב, כזה שבא לך לחזור ולראות. קמטים של שמחה בקצות העיניים. ועיניים כחולות, כאלו שאפשר רק לטבוע בהן. ואתמול. רק אתמול לחצתי לו יד. לחיצה חזקה כזו, בטוחה. וטפיחה על השכם. רק דיברנו על כמה משעמם באזרחות ושעדיף שיישאר בצבא. והוא היה האחרון. האוטו שלו נשאר בחנייה בגף הטכני. כסוף, עם מגן שמש. כל מי שעובר ליד הרכב שלו בוכה.

ולא ידעתי איך בלילה אאבד אותם.
פשוט לא ידעתי.