אני כבר חודשיים כאן.
את הדירה שלי התחלתי לחפש חודשיים לפני שהשתחררתי.
יום אחד בשבוע, כל שבוע, היה מוקדש לחיפוש דירה בעיר הגדולה.
עברנו (כמעט) בכל העיר, ראיתי (כמעט) את כל הכוכים, מובלעות, פחונים, מערות, מזבלות, תאים. ומלונה אחת.
פגשתי אנשים מכל הגזעים, המינים והצורות.
תפלצות, יצורים, ושאר פסולת האדם.

אני לא מתנשאת, אני פשוט חיה בבועה של עצמי.

בסוף מצאתי את מה שחיפשתי.
קומה אחרונה, מנעול שבור בדלת הכניסה, מטבח מזוהם, מקלחת עם פיסות רקב, שירותים שבקושי עובדים וחדר בגודל של תא מעצר בכלא מגידו.
דירת החלומות!
נכנסתי בציפייה לגור עם שני חבר'ה חמודים ולא מזיקים, להיות השותפה המגניבה שמבשלת קצת יותר מחביתה וטוסטים ואחת שיש הרבה על מה לדבר איתה.
בסוף שניהם התגייסו למילואים, אחד בכלל יצא מהדירה, ועליי הוטל הנטל של לחפש שותף שלישי.
אחרי ימים ספורים בלבד של מודעה בהומלס, הוחלט כי "קודחת" תכנס לדירה. בחורה חביבה, הטוענת כי היא פסיכית של ניקיון ולא סובלת גרגירי לכלוך על הרצפה. הדבר הלהיב את ה"סובייטי" (השותף שנשאר) ואותי עד מאוד, במיוחד בשל העובדה שהוא עצלן, רוסי ושמן ואני סתם לא אוהבת לנקות.

אחרי חודשיים אני יכולה להגיד שזו הייתה טעות.
לא רק שהדבר היחידי שהיא מנקה זה את החדר שלה בלבד, היא גם טוענת שהיא מנקה את המקלחת והשירותים. אבל משום מה יש כתמים של שוקולד באמבטיה (אני לא רוצה לדעת איך זה הגיע לשם) כבר חודש, בכיור יש סימני משחת שיניים, ואתם לא רוצים פירוט על השירותים.

"קודחת", למראית חוץ, נראית כמו אדם חביב ולא מזיק כלל. עד שהיא פותחת את הפה שלה.
אם לא היה לי חומר שאוטם לי טוב את השיער, כבר מזמן היו נפערים לי עוד חורים בראש מרוב הדיבורים שלה. דיבורי סרק על ה"כושי", חבר שלה שגדול ממנה בעשור, אך מנת המשכל שלו קטנה משלה ב-20 שנים. אבל אנחנו אוהבים אותו. הוא יצור מגודל ובלתי מזיק בעליל. מה גם שלא יוצא לי להיתקל בו יותר מדי. ובחושך בכלל לא רואים אותו. מה טוב. גם ככה זה בזבוז של חשמל.

"סובייטי" התגלה כאדם לא מועיל, בשום תחום בחיים, ושמבלה את רוב זמנו או בלימודים או בעבודות הלילה שלו.
חוץ מלמלמל מילים לא ברורות בחצי רוסית וחצי עברית מתחת לשפם, "סובייטי" אוהב להרבות בלישון, להרים משקולות, לעשות מתח. ולאכול את כל האוכל שאני קונה. וזהו.
הוא לא קונה איתנו אוכל, הוא רק מביא מהבית כל מיני שניצלים של רוסים וורניקי ופילמני. גם של רוסים. וגם שוקולדים. של רוסים.
אבל הוא מאוד אוהב דברים שאני קונה בסופר וסוחבת בזיעת אפי רחובות שלמים וקומות רבות בבניין.
הוא גם מאוד אוהב קולה.
הוא גם אוהב לאסוף בקבוקי קולה כי הוא חושב שהוא ירוויח מזה כסף. יום אחד. כשפלסטיק יהיה חומר יקר ששייך לאספנים בלבד. אז הוא גומע כשלושה בקבוקי 1.5 ליטר של קולה ביום, ומשאיר אותם במרפסת.
ואז יש ג'וקים.
ואז קודחת בוכה כי היא מפחדת מג'וקים ורוצה שאני אבוא לחדר שלה כדי להרוג אותם. ואז היא קודחת לי בשכל על זה, גם כשהג'וק החזיר את נשמתו לבורא כבר עשר פעמים.
וזה מעין מעגל קסמים שכזה, שמתרחש כמעט בכל יום, בביתנו המשותף והצוהל.

בכלל, אני נורא אוהבת את העיר החדשה שלי, במיוחד בשל העובדה שחם בה ולח כמעט כל הזמן.
כ"כ אוהבת, שאני לובשת בכוונה בגדים קצרצרים כאלה שלא ארגיש, כדי שאוכל להרגיש כמה שיותר טיפות זיעה שמחליקות לי במורד הגב, או שפמפם זיעה קטן מתחת לאף. אני גם נורא אוהבת חום ולחות, אז בכוונה מצאתי דירה בלי מזגן. כן! התחושה הכיפית של לצאת מהמקלחת, ולהזיע על עצמך כעבור שתי דקות בדיוק. ואז להתקלח שוב. ולהזיע שוב. ואז עוד פעם. ואז אתה מקבל חשבון מים בסוף החודש. ונזכר כמה שאתה אוהב את המים בעיר הגדולה. מים שאפשר לשתות מהברז והם לא רעילים בכלל וטעימים מאוד.
ושאפשר להתקלח בלי חשש שפתאום יצאו לך ציפורניים וגופות מהברז.
אני הייתי שותה מים מהברז בלי סוף, אבל אז הקיבה שלי התחילה לזהור באור ירוק זרחני ומסנוור, אז עברנו למי עדן. או אחד מהבקבוקים היקרים האלה שעולים מלא בסופר.

והעובדה שאין לנו מזגן. כןןןן... כמה נעים בקיץ התל אביבי בלי מזגן. שני מאווררים בחדר, שניהם יותר גדולים ממני, ושום דבר לא עוצר מהשמעונים* שלי לגדול ולגדול.
אהה. וגם התקלקל לנו הגז. או שניתקו אותנו. לא כ"כ התעניינתי בסיפור. אבל כבר חודש וחצי שאין גז.
אז ירדתי 2.5 קילו.
שזה יופי!
רק חבל שעכשיו אני מתחילה להיעלם והקיבה שלי התכווצה לגודל של זית. דפוק.
אז אין גז, וגם המקרר כבר לא כתמול שלשום. הגומי שלו נהרס והדלתות של המקרר והמקפיא כבר בקושי נסגרות.
אז יום אחד חזרתי ממש מאוחר מהעבודה, בשעה כזו שהציפורים מתעוררות בחוץ, וגיליתי שהדלת של המקרר לא סגורה טוב.
אני לא יודעת טעות של מי זו הייתה. שלי בבוקר, כשחיפשתי ירוקת לגרד מקירות המקרר ולנשנש את זה בדרך לעבודה, או שזו טעות של "סובייטי", שסיים בקבוק קולה נוסף ולא טרח לסגור את הדלת.
מצאתי את כל הדברים שהיו במקרר מזיעים, ולא בטמפ' שהם צריכים לשהות בה.
היו כל מיני דברים שלא מתקלקלים כ"כ מהר.
כמו חלב למשל, או חומוס. חומוס מקולקל זה טוב! גם מיונז. גם קופסה חדשה של לבּנה חם זה להיט.
אבל כל זה לא כ"כ משנה כרגע, כי האירוע הזה קרה לפני כחודש.
ואותה קופסת חומוס נמצאת עדיין במקרר. גם הלבנה.
אבל לא אמרתי לאף אחד על מה שקרה.
למצוא את קודחת משלשלת את חייה החוצה יכולה להיות חוויה נפלאה וייחודית.

הדבר הכי טוב שיש כרגע בדירה זה טלוויזיה שמחוברת להוט.
פלאי הטכנולוגיה!
יש ממיר כזה שמחליף למלא ערוצים כ"כ לא חשובים ולא רלוונטיים! ערוץ האופנה ההודי! וערוץ הסרטים הצ'כי!
איך לא הכרתי את העולם הזה לפני?!
הבעיה היחידה היא שבגלל שאני מגיעה מפרובינציה כה רחוקה, שהתקשורת בה מתבצעת באמצעות מדורות ותופים, אני לא כ"כ יודעת איך מעבירים ערוצים בטלוויזיה. אבל גיליתי שהשלט של הוט יכול למעוך טוב ג'וקים.


ומצחיק, כי האמנתי שת"א היא עיר ללא הפסקה, אבל כשאני חוזרת מדי פעם מאוחר מהעבודה, האוטובוסים מתחילים להיות דלילים בכמותם. כשאני יוצאת לביקור בעזריאלי לעתים, אני מתחילה לפחד כבר בשעה 20:00 שמא האוטובוסים הביתה יגמרו ואאלץ לחזור ברגל עד לקיביניאיפהשאניגרה.
לא רק שהם נגמרים יחסית מוקדם, גם האנשים בלילה באוטובוס נהיים מוזרים יותר ויותר. התאורה עמומה והקפיצות של אוטובוס האקורדיון לא מוסיפות חן לאף אחד שעומד ומתרסק על הרצפה או על המושבים שליד.
והאנשים הזקנים, החרמנים וקטועי הביצים שמתיישבים לידך כשכל האוטובוס ריק.
ויוצא להם ריח של קופסת החומוס שלי מהפה.


בכלל, נראה לי שאני מתגוררת ליד מוסד של חריגים כי כל יום עולה חריגול אחר. בדר"כ מחכה איתי בתחנה בחור שאוהב לדבר עם עצמו ולאכול גם את ההפרשות של עצמו (נזלת, במקרה הספציפי הזה). הוא מתאכזב כל פעם מחדש כשהאוטובוס שהוא לא צריך מגיע, ודואג להראות את זה בתנועות ידיים מופרזות, קפיצה במקום ויריקה. ואז הוא אוכל את היריקה של עצמו.
שקלתי לבקש ממנו חברות, אבל אז נזכרתי שנזלת זה בכלל לא טעים, אז וויתרתי על הרעיון, והמשכתי בדרכי. אני והשמעונים שלי.



*שמעונים- עיגולי זיעה שנוצרים על החולצה, והופכים אותך לבחורה סקסית ונחשקת.