חשבתי שהמעבר לתל אביב יעשה ממני בן אדם.
חשבתי שאני אהפוך להיות קצת יותר אנרגטית, פעלתנית. מישהי שעושה עם עצמה משהו!

בסוף היום אני מסתכלת במראה הגדולה מול הספה בסלון, ואני רואה בטטה בבוקסר, היושבת בפישוק עם שערות שחורות, גסות ומתולתלות ברגליים, תלתלים בבית השחי וכרס בירה ענקית.
ואני בכלל לא שותה אלכוהול!

היו תכנונים כ"כ גדולים עקב המעבר, באמת האמנתי שהדבר הרירי והמרקיב שלימים ייקרא גם התחת שלי, יזיז קצת את עצמו לכיוון מרכזי הבילוי הגדולים ויעשה חיים כמו שהוא מעולם לא עשה.
ואני לא מדברת על למצוא אותו חשוף במתחם הבורסה או בדרום תל אביב לעת ליל.
שנתיים של שירות צבאי בתוך מקלט מלא בגז רדון לא הועילו עימו, וההנחה הייתה שביום שאשתחרר- יהיה לי כוח להתחיל לעשות ספורט שוב.
אז כן, עברתי לתל אביב.
וכן, יש לי עבודה.
שאני יושבת בה 9 שעות ואף יותר, על כסא מאוד נוח, במזגן. לא צריך לזוז יותר מדי, בעזרת מכשיר מופלא אני יכולה להתקשר לכל מקום ולהזמין איזה חומוס שארצה...
ואז אני חוזרת לדירה הרקובה שלי, עולה את ארבעת הקומות (מנת הספורט היומית), מתיישבת על הספה הזרחנית, ומריירת מול הטלוויזיה.
אם לא אמצא את עצמי אוכלת שניצל תירס מגעיל של השותפה, כנראה שאמצא את עצמי אוכלת בדיקסי עם אחת מחברותיי.

לא, לא, בהחלט שאין לי תלונות על הדיקסי.
בראש השנה הצלחתי להוריד שם סטייק של 300 גרם עם כרובית, הום-פרייז ושני קינוחים.
אבל בדיקסי אין חדרים עם סטפּרים או אופניים שאוכל להוריד את כל מה שבלעתי כמה דקות לפני.

אז אני חוזרת הביתה הרוגה מעייפות, אחרי שבדרך כלל, לא עשיתי כלום כמעט כל היום (מדי פעם אני עושה ביקור קצר בדואר וקונה בולים. הרבה קלוריות הולכות פייפן אחרי שמחכים בתור יותר משעה רק כדי למסור כמה מעטפות ולקנות 10 בולים).

חושבת לעצמי "וואו, כמה כיף זה יכול להיות אם אלבש עכשיו טרנינג ואנעל נעלי ספורט, אתחיל לרוץ כאן ברחובות הסואנים ואולי קצת אכיר טוב יותר את השכונה..
ואז אולי אבדוק איפה יש פיצרייה באזור או איזה בית קפה.."
וכך המחשבות ממשיכות לזלוג אל האוכל, הדבר שיסתום לי את הלב בכולסטרול בעוד שנים מספר.
ואז אני חושבת על זה, ומוציאה מהמקפיא עוד שניצל תירס, ומחממת בטוסטר אובן- כי זה הדבר החם היחידי שיש בבית.
חם כמעט כמו השותפה שלי והחבר השחור הגדול שלה אחרי שהם מתקלחים יחד ומשפריצים תרכובות כימיות שונות בתוך האמבטיה מלאת הירוקת שלנו.
ואז אני דורכת שם ברגליים יחפות.
מממ...

אז אני לא באמת יוצאת לרוץ, כי יודעת שאני אחזור רעבה וכבר יש לי עצירות מהתירס המזורגג.

ומדי פעם בא לי ללכת לאימון, שסופסוף נפתח מועדון גם בתל אביב, אבל הוא כ"כ רחוק.
זה דורש ממני להתלבש בבגדי ספורט, לקחת תיק מאוד מאוד כבד, ללכת חצי שעה כדי להגיע לתחנת האוטובוס, לעלות על אוטובוס שייקח אותי למרכז תל אביב, לרדת בתחנה הכי קרובה וללכת עוד חצי שעה ברגל.
דבר שסה"כ הוא די טוב כי כך אני זוכה להכיר את השכונות היותר מגעילות ומרכזיות בתל אביב, גם לראות פרצופים חדשים, להסתובב באזור דיזינגוף.. ו.. למצוא בעצם מקומות אוכל חדשים.
ואני רק מנסה להתרחק ממזון!
לכל הרוחות.

אז אני מגיעה לאימון, חוטפת מכות, מדממת מהרגליים והידיים, מזיעה כמו חתולה מיוחמת בשלהי הקיץ, מתנשמת ומתנשפת, חוזרת ברגל את כל החצי שעה בדרך לאוטובוס.
יושבת במאחורה, ליד זוג גרוזינים (ולאוכלוסיית הגרוזינים הקוראים בבלוג, אם יש כאלה- נא לא להיעלב. זה מה שהם היו), שהבחור פשוט, מעשן בתוך האוטובוס!
בושה וחרפה.
אני, שפחדתי להעיר לו על זה אחרת הייתי חוטפת נוגרה בראש, פשוט עישנתי פאסיבית בשקט. וזה רק עשה אותי מסריחה.
העצלות הזו תעשן אותי גם פאסיבית יום אחד.


כפי שאפשר לנתח מכל הטקסט הזה ולקרוא בין השורות,
אני חוששת כי השמנתי יותר ממה שהשמנתי בצבא.
אני רוצה להוריד את הדלדול הזה שיש לי מתחת לידיים, ונמאס לי לראות כל פעם את המותניים שלי מנסות לברוח מהמכנסיים שאוחזות בהן חזק.
אני צריכה מוטיבציה, משהו שיאיץ בי לזוז קצת. משהו שייתן לי כוח לחזור לדירה בערב, ולא לשבת בסלון ולגרגר חתיכות תירס בגרון.
אני גם צריכה למצוא את המנעול שיסגור לי את הארנק ויגרום לי להפסיק לקנות חומוס מגעיל ממסעדת פועלים זו או אחרת בפינות נסתרות בבני ברק, ומישהו שיסכים לקחת את כל הקפה והחלב 3% מפה, כי זה רק מצמיח לי עוד פסי צלוליטיס בירכיים.

אבל אני כ"כ שמנה, שהכרס שלי מסתירה את כל הצלוליטיס והדלדול המקומי.
משמע- אם אני לא רואה אותם- הם לא באמת קיימים!
ולכן אין צורך לזוז יותר מדי כדי להעלים אותם.
פתרתי את המשוואה.
הידד!