בעוּטה
כשהגעתי לחברה שמעסיקה אותי, הייתי יצור קטן, פחדן, ללא שום מושג בעולם הגדול.
פתאום, חוץ מלרבוץ מול המחשב, נאלצתי לעשות כל מיני דברים מוזרים כמו לכתוב צ'קים, לחתום על קבלות, לשלוח דואר לחו"ל, לכתוב חשבוניות מס, לחשב מע"מ, לדבר באנגלית.
את כל אלו- לא ידעתי לעשות.
גם לא שלושה חודשים אחרי שהגעתי לחברה.

אבל ניסיתי.
את רוב זמני בזבזתי בלחפש תשובות באינטרנט לדילמות מחיי היום יום (למה מועיל המע"מ ולמה הטעם של הבול כ"כ מר).
משלא מצאתי שם את התשובות, פניתי לחברים במסנג'ר.
כשלא מצאתי את אלו, טרחתי להתקשר ולפטפט מדי פעם פטפוטי סרק בפלאפון.
והכל בשעות העבודה.

אולי בגלל  זה פיטרו אותי?

אכן כן.
גם אני זכיתי לטעום את קצה הנעל של הבוס שלי, כשהוא בעט אותי החוצה בחיוך מהקומה המי יודע כמה בבניין גבוה מאוד בת"א.
גם אני זכיתי לעוף מהחלון, לנחות על שתי רגליים שומניות ורועדות במיוחד, משתדלות לשאת את החרפה שבאבטלה, ואת זה שיכו אותי בבית על כך שאני לא מביאה לחם לילדים.
רעדתי את דרכי הביתה, הדמעות שטפו את עיניי ולכלכו את משקפי השמש ב-600 שקל שלי.
לא עוד מותרות כמו סנדוויץ' ארומה באמצע היום, או סטייק ב-100 שקלים בדיקסי בלילה.
לא אוכל לקנות עוד חלב בסופר, ואפילו לא לקבל בנדבה לחם עבש. אינני יכולה לשאת את החרפה ולהראות את פרצופי ברחוב עוד.


גוזמה
טוב.. אולי אני לא באמת יושבת באמצע צומת, מלוכלכת ומעופשת ומקבצת נדבות.
ואולי אני לא מתגלגלת ועושה סאלטות מתחת לאוניברסיטה או ליד רכבת ארלוזורוב עם דגלי ארץ ישראל, כפכפי עזה ובובה ענקית ומזוהמת של נמר.
ואולי גם לא הייתי כזו נוראית ועשיתי שטויות בעבודה.
נכון, בחלק מהדברים נתקלתי בפעם הראשונה, אבל תמיד קרעתי את ישבני הלבנבן עד שעות מאוחרות (כשכבר נגמרים האוטובוסים בעיר) ועשיתי כל מה שביקשו ממני.
גם כשהיו דברים דביליים במיוחד לעשות (לרדוף אחרי אנשים שחייבים כסף לחברה או להכניס לאאוטלוק כמיליון כרטיסי ביקור), השקעתי את כל כוחי ומרצי.
עשיתי, ולא הבעתי שום מורת רוח בעניין.
זה בהחלט הגיע בהפתעה ולא היה שום סימן מקדים לזה.


יראת כבוד
מהבוס שלי פחדתי פחד מוות.
הוא איש גדול ונפוח, עם לסת מרובעת וציצים גדולים.
והיה באיזו יחידה קרבית מסווגת.
כל פעם שהוא התקשר אליי שקשקתי, וכמעט שהשתנתי לעצמי בתחתונים.
תמיד ניסיתי למצוא את התשובה הכי טובה עבורו, אך זה לא הספיק לו מעולם.
הוא תמיד רצה שאהיה כמו הבחורה שהחלפתי אותה. טובה כמוה, מדברת שוטף כמוה, מכינה לו קפה כמוה.
לו רק היה יודע שאת רוב זמנה הייתה מבזבזת במשחקי הפלאש של וואלה.
אבל ניחא.
להיכנס לנעליים כה גדולות לא הצלחתי.
משחקי פלאש עושים לי אפילפסיה.

רוב הזמן הוא נבח עליי, במסווה של בחור נחמד.
נבח שלא שלחתי דואר בזמן, ונבח שמסנג'ר עושה וירוסים למחשב, ונבח שהבגדים שאני לובשת לא טובים לו מספיק, ונבח כי טעיתי בתאריך של הצ'קים ו... היה לי מאוד קשה. הייתי חוזרת הביתה הרוגה מעייפות, בלי כוח לדבר אפילו עם אימא או עם בני אדם בטלפון. הייתי נרדמת מול חברות במסעדות כשהייתי יוצאת, ואפילו נרדמת על הספה בסלון, חוטפת פרעושים ומיני זיהומים אחרים.


אום רש רש
מלבד היותי אשת עסקים מצליחה, אני גם אחות נהדרת ונפלאה.
לפעמים.
רוב הזמן אני קקה מנוולת, נצלנית מסריחה ואחות מחורבנת, אבל הפעם התעליתי על עצמי.
הגעתי לדרגת קקה בלבד.
את חגיגות יום הולדתה העגול של אחותי, החלטנו לקנח בנסיעה משותפת לעיר הדרומית ביותר (ואני חשבתי שאין יותר רחוק מתל אביב....).
התכנון היה לטוס לחו"ל, אך בגלל ליקויים אלו ואחרים שחוויתי בכמה שנים האחרונות, כמו גיוס לצבא שבועיים אחרי הבגרות האחרונה או מלחמה שהפריעה לי בשחרור מהצבא, לא טרחתי לעדכן את הדרכון שלי, והוא נשאר כמו שהוא- תקף עד 2003. תאריך שעבר וחלף לו מזמן.
היא הייתה חייבת לנפוש קצת, ואני, שפחדתי פחד מוות מהבוס, חששתי מלשאול האם אפשר לקבל יומיים חופש מהעבודה כדי לנסוע איתה לאילת.
תשובתו הפליאה והפתיעה אותי, הוא הסכים, למרות מספר לא קטן של פרצופים חמוצים.
כך שהזמנו לנו כרטיסים למלון הנפלא ביותר באום רש רש, הכנתי תיק ענקי עם בגדים מאוד לא שימושיים, ויצאנו לדרכנו באוטו הנפלא שהיא הצליחה להביא.
היה משעשע בוודאי לראות שתי בחורות אשכנזיות, נוסעות באוטו שחור ונוצץ, עם גג נפתח ומערכת ניווט שעולה יותר מהחיים שלי.
הגענו לעיר הנוצצת אחרי כמספר שעות בהן ניסיתי להירדם אך לא הצלחתי מאור השמש הרב שיש בדרום הארץ. בתור אדם שחי שנתיים בתוך מקלט ועבד שלושה חודשים בתוך משרד משעות הבוקר עד הלילה, היה לי קצת קשה להתרגל לאור האדיר הבוקע מהכדור שנקרא שמש, והרגשתי לרוב כמו עכבר מסונוור.

עשינו סיבוב בקניון,  גילינו שחוץ מכמה ילדים צווחנים ומקיאים אין הרבה מה למצוא שם, ושמנו פעמינו לטיילת.
שם הספקתי להפוך לבחורה לתפארת וקניתי 4 חולצות ושני בגדי ים.
אבל לא סתם בגדי ים!
כאלו שצריך לקשור בלמטה.
לקשור כ"כ חזק שלא יפּרמו ע"י השומן הגדול והאכזרי שלי.
כאלו שמוחצים לי את הצלוליטיס, ומשאירים שני שניצלים ענקיים, אחד ברגל ואחד במותן.
איזה מזל שנשארתי מאחורי וילון גדול כשקניתי אותם, ולא הייתי צריכה להראות משמניי לאוויר האילתי.
הגענו בצהריים למלון.
מקום נוצץ בעל ריח כלור משכר, ודיילת בכניסה שמחלקת חצי כוס של מים בטעם תפוח עדין או אפרסק עדין.
אני לוגמת את הנוזל בעל הריח המתקתק, וחושבת על מי לכל הרוחות הדביל שעושה עכשיו כסף מבקבוקים ישנים של מיץ תפוחים ואפרסק, שמילא בהם מים חדשים והם קיבלו את הטעם הרקוב של המיץ שהיה שם לפני?!?!?!

נכנסנו לחדר.
מיטה זוגית אחת שלא ניתנת לפירוק.
אבוי!
כיצד אוכל לישון עם אחותי מבלי שזה ייראה חשוד?!
ובכלל- אני תופסת את רוב המזרון. איפה המסכנה תישן?!
אחרי דילמות רבות וקשות מנשוא..  ירדנו לבריכה, וגילינו עולם ומלואו!
עולם מלא בילדים שחורים וקטנים המתרוצצים ומשפריצים מים על כל העולם
עולם מלא בכורסאות כיפיות,
ערסלי ענק
כסאות נדנדה מגניבים במיוחד
ומזרונים בקצות הבריכה, בהם מצאתי המון זוגות שהשאירו נוזלים דביקים על הסדינים שם.

ביום השני, קמנו מוקדם מאוד בבוקר ושמנו פעמינו לכיוון ריף הדולפינים.
בתור אדם שהיה פעם אחת ויחידה באילת (ולא במסגרת טיול שנתי כזה או אחר), הבנתי כי אני חייבת להתנסות בכל האטרקציות שיש לאילת להציע לי.
אז כמו כל עם ישראל וילדיו, גם אנחנו טיפסנו על המזח וריירנו על הדולפינים שקפצו בשמחה מהמים, תמימים וחביבים, לא יודעים שבכל רגע עולל קטן ומעצבן יצווח בקולי קולות ויזרוק עליהם במבה וביסלי בטענה ש"זה יהיה לאם תעים!!!!111".
רבצנו בחוף כלווייתנים מספר שעות, עד שהגיע תורנו לשחות עם החיות המסכנות, הכלואות בתוך רשת ענקית שמישהו החליט לעשות עליה קצת הרבה כסף.
אנחנו נפלנו על הקבוצה הפחות טובה.
קבוצה כזו שמקבלת חליפת צלילה מסריחה וקטנה במיוחד, רטובה וירקרקה מרוב שימוש ללא אוורור.
ונפלנו על בחורה שמנה במיוחד (ותסלח לי קהילת השמנים. אני אוהבת אתכם, אבל היא הייתה איומה ונוראית..) עם החבר השמן והפוץ שלה.
כמה הסברים מהמדריכה החביבה, ונכנסנו למים.
כמובן שכולם הסתבכו עם השנורקל  והסנפירים. משעשע לראות אנשים נכנסים למים, ושתי דקות אח"כ מקפצים בצורה מוזרה, חצי טובעים חצי מנפנפים בידיים שלהם בחוסר אונים.
אחרי שהבטטות הצליחו להרכיב עליהם את הציוד, יצאנו לדרך.
כל אחד התקשה בסוגיה של- "איפה אני שם ומה אני עושה עם הידיים שלי עכשיו?!"
אני בעיקר התקשיתי בלצאת מהמערבולות שהדבע יצרה במים, בורחת לצדדים כדי שאוכל לראות יותר מכרס ענקית צפה לידי.
החוויה הייתה מדהימה. ראיתי הרבה דגים מדהימים שברחו מאתנו במהירות והרבה שושנות ים שהתכנסו בתוך עצמן מהפחד של בעל החיים החדש שנכנס למים.
כשסופסוף הגיעה דולפינה גדולה, שעברה לידנו ורחרחה את האורחים החדשים, הטמבל השמן, החבר של הטמבלית השמנה, פשוט... נגע בה@#$#@$@#$
כנראה שהדביל לא הקשיב להסברים, כי מיד אחרי שהוא נגע בה, היא ברחה מאתנו כמו שבורחים ממישהו מוכה צרעת, וכנראה סיפרה לכל החברים הדולפינים שלה ושאר השרימפסים והקלמארים שאסור להתקרב אלינו כי אנחנו מחדירים אצבעות לתחום הפרטי שלהם, ושהדבע עלולה לטרוף אותם אם הם רק יתקרבו!!!11
מה שהפך את השחייה שלנו מאז למשעממת מאוד. וכמעט ונרדמתי בתוך המים.
לא רק זה, כשיצאנו מהמים, הידיים המוכשרות שלי החליטו להפיל את המצלמה היקרה עד מאוד שלנו, מה שדפק אותה למשך הבילוי שלנו באילת, דבר שביאס אותי והרגיז את אחותי עד מאוד.
במיוחד כי גיליתי שהיא נקבה בדרגה החמורה במיוחד- כזו שרוצה שיצלמו אותה בתנוחה סקסית בכל רגע ובכל רקע.
גם אם הרקע הוא עץ נבול בבריכה או שירותים כימיים באמצע הדרך.
חתיכת בחורה כוסית.
זה היה הרגע בו החלטתי לנדות אותה מהמשפחה.

יום אחרי, שרצנו בבריכה. הכרס שלי כבר העלתה טיפות זיעה מרובות והרגליים נעו במעין רטט מוזר, רטט של שעמום.
אז קמנו מהנדנדה המגניבה במיוחד שהייתה בבריכה- ויצאנו לרכב אופנוע ים בים סוף.
לקקה יש רישיון על הדבר המגניב הזה, וכל מה שנשאר לי לעשות הוא.. לגעת בה, לאחוז בה חזק, ולצאת לדרך של 20 דקות בלבד (שעלתה לנו כמעט כמו המלון), דרך שוצפת וקוצפת במים מלוחים, הרבה מלח בפרצוף, ופן פסיכי שהרוח שבידרה את שערותיי השאירה בי.

מלבד זאת לא אוסיף בסיפורים על כמה אוכל מעולה אכלנו, על המספר הבלתי נדלה של מסעדות שביקרנו בהן וכמות הצלחות המטונפות שהשארנו אחרי ארוחת הבוקר המשביעה של המלון.

כן אספר שיום אחרי שחזרתי מאילת


פיטרו לי את התחת
וכבר מצאו מישהי פרוטקציונרית אחרת, עם שם נורמלי יותר.
איך גיליתי?
התקשרתי לפלאפון שהם נתנו לי, וכוסית אחת ענתה לי.
היא בטח גבוהה, בלונדינית עם חזה ענק
יודעת אנגלית יותר טוב
ומכינה כנראה קפה הרבה יותר טוב ממני.


מה לי נשאר מכל זה?
צורה לבנה ומשולשת על התחת, מצלמה אחת שלא עובדת יותר, ופנקס, שהספקתי עוד לגנוב מהמשרד לפני ההתבטלות הגדולה שהולכת לאפוף כעת את חיי...