מהעתיד. מהעתיד הקרוב.
ממה שעלול לקרות לי בעוד חודשיים. או מחר.
או אפילו היום.
אני מפחדת שכשאלך לצבא, אף אחד לא יישאר ואהיה מנותקת לנצח מהשאר.
אז בחיים לא יישאר שם מישהו בשבילי שירצה אותי.
לא מאמינה יותר בכלום ובאף אחד.
כל אחד שובר אותי בדרכו שלו.
כל אחד עובר חוטף קוטף קולע לו זר.
וכשמגיע דבר חדש לפתח דלתי, אני כ"כ רוצה להתלהב לאחרים
ואני לא יכולה.
כי גם זה בטח יתנדף לו בעוד כמה ימים.
כי שום דבר בחיי לא אמיתי. אין אף אחד שאדע בוודאות שהוא שם.
גם כשמבטיחים לי ומנערים אותי בכתפיי,
שאני אחלה אדם, ושאני חכמה ומדהימה ואפילו.. יפה..
איך אוכל להאמין לזה,
אם אף אחד לא מאמין לזה בעצמו.
אף אחד לא מראה לי שזה נכון.
נמאס לי שמתאכזבים ממני. כבר אין לי כוח.
ונמאס להסביר כל דבר שעשיתי או לא עשיתי.
וכל משפט שאתה אומר בלי כוונה, פוגע בי. דוקר את לבי ומקיז את דמי.
ואתה גורם לי להרגיש לא בטוחה במה שאני
כי אולי גם אני לא מספיק טובה מול שאר הבנות.
אז אשאר לבד.
אני ומיליון החתולים שאגדל. זקנה וערירית..