| 5/2004
לעזאזל
"
עכשיו כבר הכול בעבר, כמעט הכול, למעשה, הכול חוץ מתוכי, חוץ ממה הרגשתי, אותה אהבה ילדותית, של לבוא אליה ולתת לה חיבוק חזק חזק חזק ואז... אז כבר לא משנה מה קורה, לא משנה האם היא נרדמת עלי ואני תקוע עם קלטת וידאו או שאנחנו מדברים, או שהיא מראה לי תוכן של איזו קופסא, באמת לא משנה, אחרי החיבוק, כל דבר זה רק עליה כלפי מעלה, טיפוס ברמת הכנות, אות אהבה ילדותית שלא חותרת למגע פיזי, רק לכנות, לאמת, לכאב טהור, הנאה טהורה, שתיקה אמיתית ביותר, אחרי החיבוק היא יכולה לקום ואני יודע בדיוק לאן היא הולכת בלי לשאול, אחרי חיבוק חזק חזק, כבר אפשר לנסוע בטרמפים וללכת בגשם זלעפות כדי לראות אותה, אפשר לשבור את כל העקרונות כדי להיות בטוח שהיא בסדר, אחרי חיבוק, זה הריבת מכל הכאב, כמו שהסביר האבא של אניהו, אתה לא עושה כלום, רק מקבל יותר ויותר. ושתזדיין עם מי שבא לה, אני רוצה את החיבוק, אני רוצה קירבה, את אדם הזה שלא אצטרך לחשוב פעמיים לפני שאומר לה "את יודעת, הוא מזמן כבר לא המושלם שלך" אני רוצה שהיא תתיישב בתוכי ותספר לי כל מה שהיא מרגישה, כמו בלילה הראשון שתספר לי הכול, בלי להתבייש, בלי לדאוג, פשוט לפרוק, להתפרק, פשוט כי היא אוהבת אותי, אוהבת שאני מקשיב, אוהבת שאני שם, אוהבת. נראה שבכל זאת הגענו למלכודת שהכנתי לעצמי. אני רוצה שהיא תאהב אותי. לפחות כמו שאני אוהב אותה. ולא רק שאני רוצה אני פשוט כואב כשזה לא קורה (ואין סיבה או דרך שזה יקרה) כואב כמו שרק אני יודע, בעוצמה שאפילו אני כבר לא מכיר. ואי אפשר לרצות שמישהו יאהב אותך.
"
זה שלו, וזה מדהים.
ואין לי עוד מה להגיד.
אז רק אשתוק ואלך.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
