הודעה קצרה
בעקבות לחץ פיזי מתון, החלטתי לפתוח מספר אייסיקיו חדש, שישמש את הקוראים שרוצים לשוחח איתי קצת יותר בפרטיות. אנא, אל תשתמשו במספר לרעה. וכשאתם מגיעים אליי, ציינו מי אתם- שם, כינוי, מס' חשבון בנק. הכל יהיה נעים וטוב.


מדורות מלחמה
נכות מסוימת שוררת עליי ועל חבריי. מזה כמה שנים, שאנו נזכרים לעשות דברים מגניבים ומעמידי פטמות ברגע האחרון. זה הוכיח את עצמו בסילבסטר האחרון, בסילבסטר שלפני כן, בלגבה עומר של שנה שעברה וכדי לא לשבור את המסורת, גם בלגבה עומר של השנה. בני אדם נורמלים היו מתכננים אירוע רב משתתפים שכזה שבועות מראש. אך לא. לא אנחנו. אנחנו יוצאי דופן. אנחנו יכולים לתכנן ולארגן את הכל 10 דקות לפני שעת היציאה המשוערת. בעצם.. אנחנו רק חושבים שאנחנו יכולים :\

זה התחיל שבוע לפני. כולם העלו רעיונות למיקום האסטרטגי שבו נקיים את המדורה שלנו. רבים מאתנו, ואני ביניהם, לא רצו להישאר כאן בעיר. מקומות מגניבים כמו ים או כנרת (זה לא כ"כ מגניב, אבל זה יותר מגניב מלעשות מדורה מתחת לבית) קרצו לנו ואנו לא הצלחנו לעמוד בפיתוי. הוחלט לנסוע לחוף בצת, המקום היפה ביותר בעולם. זה אומנם רחוק מאוד, אבל שווה את הנסיעה. שבוע שלם רק דסקסנו על כמה כיף יהיה, איזה אוכל נביא, מאיפה נשיג קרשים והאם נביא בגדי ים או נשחה עירומים :| סתם סתם.. אני לא רוצה לעוור את חבריי ;[ ולכן הם ילבשו בגדי ים ואני אלבש שק גופות שחור, כדי לא להבהיל אף אחד.

יום שישי, יום לפני לגבה עומר, גילינו כי צריך לשכנע את בננה וא' השמן לבוא אתנו לבצת, כי הם רצו להישאר כאן. אני לא הייתי מוכנה לשום התפצלות שהיא. בכל זאת, זה הלגבה עומר האחרון שלנו יחד, ותמיד כיף שכולם נמצאים, ולא 5 בנות עצובות, צמחוניות וממורמרות. הייתי מוכנה לעשות הכל כדי שכולם יבואו לים. הייתי מוכנה אפילו לרוץ עירומה ברחובות, להפסיק לאכול בשר לשבוע, לקעקע את עצמי בתמונות של פליפה, הכל (!!!!), רק כדי שיבואו איתנו. ולא רק כדי לבלות בחברתם הנעימה, אלא גם כדי להשתתף איתם בקרשים (מניעים אגואיסטיים פרצו בנו פתאום). כבר העלינו השערות וטקטיקות איך אנחנו גונבים מבננה ומא' השמן את הקרשים שהם אספו יום לפני.  מספר סיטואציות עלו במוחי הקרימינלי:
- לבקש מהם יפה קצת קרשים
- לגנוב להם קרשים באישון לילה
- לשלוח את בלתי נראית שתפתה אותם בצורה סקסית למדי, ואנו נגנוב בינתיים את הקרשים
- לשלוח אותי לפתות אותם, הם יתעוורו ויברחו, ואז לא יהיה קשה לקחת מהם את הקרשים
- לגרום להם להשתכר כלוט ולגנוב מהם את הקרשים
- להפעיל עליהם לחץ פיזי מתון, ולקחת את הקרשים בכוח
- להשתמש בנשק לא קונבנציונלי, ולקחת את הקרשים
- לחטוף את האמהות שלהן, ולבקש קרשים בתור כופר
- לשלוח אותם להופעה של שלמה גרוניך וילדי סומליה האבודים
- לעקור את עיניהם
- להחדיר להם את הקרשים לישבן ולקחת אותם איתנו
אך בסוף העליתי חרס בידיי. לא הצלחתי להשתמש באף טכניקה שהבזיקה במוחי. העדפתי להתייבש בבית, להתנוון מול המחשב, ולא להניד עפעף בקשר למדורה. חיכיתי שאחרים יעשו זאת. מה שהתברר כטעות פטאלית לחלוטין.

שבת בבוקר ואני מתעוררת בשעה 12. מתעוררת בעצלתיים, מדליקה את המחשב כמו בכל בוקר.. מתגלגלת אט אט על כסא הגלגלים לכיוון המקלחת.. מתגלגלת אט אט על כסא הגלגלים לכיוון הסלון, לדרוש קצת מזון מהרוסייה הגדולה והמנוולת. אך מכיוון שאת אספקת המזון הקבועה שלי אני לא מקבלת, כי אני "שמנמנה מספיק", הרוסייה הגדולה והמנוולת מצווה עליי לשבת רבע שעה בגינה, כדי לספוג קצת קרני שמש וויטמין D, מהסיבה העיקרית שלא יצאתי כלל מהבית לפני, לא נשמתי אוויר צח, לא התאווררתי מספיק, ורגליי לא ראו אור שמש כבר מספר שנים טובות. כך יצאתי לגינה עם גופיה ובוקסר, משתדלת לא להיתפס ע"י השכנים כדי שלא יחשבו שחיה לידם מפלצת בבית ליד, והתיישבתי על הכסא. בדקה הראשונה, ההרגשה הייתה חמימה ונעימה. אחרי שתי דקות כבר התחלתי להזיע. אבל לא סתם להזיע- חושרמוטה להזיע. להזיע במקומות שלא ידעתי שיש לי. היה לי כ"כ חם שהיה כבר אפשר לטגן עליי בייקון&ביצים. וזה הכל בגלל הגנים הרוסיים והמנוולים האלו, שלא נותנים לי מנוחה. לא מספיק חם לי בחורף ואני מבלה את רוב זמני בלריב עם אנשים על פתיחת חלון, אלא שממש ממש חם לי גם בקיץ, ואני פשוט לא מסוגלת לסבול את החום המתיש והמייגע הזה. אז אולי 15 הדקות האלו ששהיתי בחוץ לא גרמו לי להישרף בדיוק, אבל כולי תקווה שאולי הפיגמנטים שלי התעוררו לחיים אחרי יותר מ-5 שנים שהם לא ראו אור שמש, וקצת התחילו לפעול ולקיים את תהליכי החיים בתא.
בתום 15 הדקות שהיו די והותר, הרוסייה המנוולת ציוותה עליי לנסוע ולהביא את סבתאבטטה, אלוהים יודע למה. תכננו לעשות על האש לארוחת הצהריים. חובבת גופות שכמותי לא תוותר על התענוג, ובהתאם לכך נאלצתי, בעל כורחי, לנסוע ולהביא את הבטטה, כדי שתהנה גם היא מהבשר הנהדר והמשוקץ הזה. וכך מצאתי את עצמי בשעות הצהריים המוקדמות, נוסעת באוטו הקומוניסטי שלי אל עבר השקיעה, נאבקת עם המזגן הסורר כדי שלא יעשה לי קרימטוריום בתוך האוטו, מנסה לתפוס כמה שפחות שטח פנים, ולהסתתר מהחום שתקף אותי. עליתי לביתה של הבטטה, אחזתי בה, וגררתי אותה לאוטו, כדי לא לבזבז זמן ולשוב הביתה במהרה, כדי להירקב עוד קצת מול המחשב, וכדי לדמיין באיזו צורה הכי כדאי לתקוע את הקרשים בישבנם של הבנים.

אחרי ארוחת הצהריים הדשנה, בה נשחטו במיוחד בשבילי כשתי תרנגולות ומספר לא מבוטל של כבשים, החלו הטלפונים. זה התחיל משרוך, שאמר שאנחנו מפולגים (יופי, אימבציל, כאילו לא הבנתי את זה קודם), ושהוא ממש לא יודע מה לעשות כי מצד אחד הוא ממש רוצה לבוא אתנו לים, אבל מצד שני גם חלק מחבריו נשארים כאן. זה המשיך בטלפונים של הרקולס, כבשה, פרנואידית ועוד כמה צלצולים משרוך, שפשוט לא החליט מה הוא עושה עם עצמו. משעות בוקר מוקדמות, גלשנו בשיחות טלפון, ריבים מטופשים והרבה מריטת עצבים, לשעות בהן הילדים הקטנים של השכונה מתחילים להדליק את המדורות שלהם ולהסריח לנו את הבית עם ריח של שואה.
בשלב מסוים אמרתי די. לא יכולתי לסבול עוד ריבים מטופשים עם המי ומי של החבורה החנונית שלנו. מי שירצה לבוא אתנו לים, יבוא לים. ומי שלא, יישאר כאן ויסבול. החלטתי להוציא אוטו, ושידלתי גם את חסרת טאקט להוציא. כך היה מקום לדי הרבה אנשים להגיע איתנו. הוחלט כי תמימה והרקולס יבואו איתי (מה שאומר כיף באוטו), ושאר האנשים ייסעו עם חסרת טאקט. האוטו שלנו יצא אחרון, כי התעכבנו בהכנת מאכלים שונים ומשונים למדורה (זה לא קל לילדה נכה כמוני להתחיל לעטוף תפוחי אדמה בנייר כסף, להכניס מלח לשקיות קטנות ולא לשפוך, לחפש במקומות נידחים במקפיא אוכל קפוא שאפשר לקחת, להמציא מאכלים חדשים שאפשר לדחוף לאש וכד'). כדי לחפות על כך שלא נשאר לנו בכלל בשר מהצהריים, הבאתי מליאנטה תלפים בקבוקי שתייה, המון צלחות וסכו"ם חד פעמיים, המון תפו"א, בצל (שהתגלה כהצלחה אדירה) וטבעות בצל קפואות, שהרגשתי צורך עז לחלוק אותם עם השאר, כי הן מגעילות חושלוקי. כך יצאנו לכיוון בצת, עייפות וטרודות, וחשבנו מאיפה נשיג קרשים. הוחלט כי על האוטו של חסרת טאקט לעצור באחד מהיישובים בדרך ולאסוף שם קרשים.
כבר היינו בדרך, עד שתמימה החלה פתאום לצעוק שהיא חושבת שהיא ראתה סנדות בצומת אחד מאחורינו. בלי לחשוב הרבה, עשיתי אחורה פנה ונסעתי לצומת ההוא כדי למצוא את הקרשים, מה שלא מנע ממני מלעבור על כאלף עבירות תנועה בדרך ולדרוס מספר הולכי רגל תמימים. הגענו למין בסיס צבאי מוזר שכזה, שהיה סגור וללא שומר בכניסה. בצד הבסיס היה מין שטח מת של כמה אקליפטוסים ומספר שיחים. אני השכלתי והתקשרתי לפרנואידית כדי שתעדכן אותי האם היא מצאה קרשים ומה קורה באוטו שם. למזלן של תמימה והרקולס, הן היו בדיוק בשיחים, עסוקות בלגרור כמה סנדות משם, בזמן שאני התחלתי להטּרלל ליד האוטו. בלתי נראית, בת הבליעל הזו, החליטה להבריז ולא לבוא אתנו, ולהישאר עם הקבוצה השנייה, למרות שבכלל לא רצתה להישאר איתם ולבוא אתנו. די עיצבן אותי שהיא כה קלה לשכנוע, והיא עשתה משהו שהיא בכלל לא רצתה לעשות, ולנטוש אותנו כך. מה גם שהבנות החמודות לא אספו קרשים כלל, ואני הייתי צריכה לקחת באוטו המצ'וקמק שלי את כל הסנדות שמצאנו שם. הייתי כ"כ עצבנית, שבבעיטה אחת הצלחתי לשבור שם את כל הסנדות ולפרק אותן לקרשים קטנים ועלובים. העמסנו את האוטו שלי. לרגע הייתי בטוחה שהאוטו ייאבד שיווי משקל ושני הגלגלים הקדמיים ירחפו באוויר מרוב סנדות שיש בתא המטען, אבל אז נזכרתי שאני כ"כ שמנה, שאני בערך מאזנת את המצב :] אז המשכנו לנסוע לעבר בצת. בכביש מעצבן ומלא בבמפרים וערסים שנהנו לעמוד באמצע הכביש, ניסינו למצוא את האוטו של חסרת טאקט, ולמצוא לנו מקום בו נוכל לעשות את מדורת הנקבות שלנו בשקט ובשלווה. מצאנו מקום נפלא, די שקט (רק 3 מדורות מסביב), ממש ליד הים. הצלחנו כבר להעביר את כל הקרשים מהאוטו לחול, לזרוק את התיקים שלנו ולרוץ למים, עד שהגיע בחור בגיל ה-20, מתוסכל קמעה, שביקש מאתנו לא להדליק שם מדורה. די התפלאנו מבקשתו המוזרה של הבחור. הוא טען כי בצת היא שמורה, ומכיוון שהיא כזו, אין אנו יכולות להדליק שם מדורה. דבר נוסף שגרם להשתאות מצידנו, הייתה העובדה שהיו מליאנטה מדורות מסביבנו, והוא פנה רק אלינו. מסתבר שהוא פנה לכל האנשים שהדליקו מדורה וביקש מהם לכבות אותה. ומכיוון שאנחנו בחורות כ"כ נחמדות וכ"כ אוהבות את הטבע, החלטנו להיענות בחיוב לבקשתו ולעבור משם. אלוהים יודע לאן.
העלינו שוב את כל הקרשים למכוניות, והדרמנו לכיוון חוף אכזיב, מקום בו הייתה הרבה יותר פעילות של אנשים. מצאנו מקום די נחמד, רחוק טיפה מהים, מקום שהיווה מעין מעבר לכל מיני אנשים תמהוניים, אך זה לא הפריע לנו. תוך דקות הדלקנו מדורה (כבוד!!!) והתחלנו להכין את מה שהבאנו. אני ציפיתי שהבנות יביאו בשר טוב וטעים. מה רבה הייתה האכזבה לגלות שהן הביאו נקניקיות טבעוניות,שניצל תירס ומקלוני תירס ודברים שעשויים מתירס ופלסטיק, ובלתי נראית, שהרגישה לא נעים, הביאה לנו קבב רומני. תליתי תקוות רבות בקבבים האדומים והקטנים האלה. תקעתי אותם על קיסמים והנחתי אותם באש. אך האש לא היטיבה עמם. הו לא. היא רק גרמה לבשר להתרכך ולהיות מוּשי, דבר שהגעיל אותי לחלוטין. וויתרתי על להיות שבעה בערב. אני ניסיתי לחמם את טבעות הבצל שלי, אך גם הן היו תוצאה מביכה. הן רק נטפו מים, היו רטובות והיה להן טעם של השקית שממנה הוצאתי אותן. אז התנחמתי בכמה פיתות ששרפתי, הרבה חומוס, והרבה מלפפונים חמוצים (משהו שהן לא הצליחו לקלקל). איזה מזל שאכלתי ארוחת צהריים דשנה לפני.
כשנגמרה אטרקציית האוכל, היינו צריכות למצוא אטרקציות אחרות. רצינו כבר לרוץ לים ולטבול רגלינו הרקובות שם, אך לא הרחקנו הרבה, ומהים עלה ריח חריף. חריף יותר מריח הביצ'חי שלי. חריף יותר ממברשת השיניים הרקובה שלי. חריף יותר מהעובש שצומח לי על הכרית. ככה חריף. דבר שגרם לנו לשוב על עקבותינו ולחזור למדורה הקשוחה שלנו. התחיל להיות די משעמם, כי בכל זאת, אחרי שבנות מסיימות לדבר על מחזור, תחבושות וטמפונים, אין הרבה יותר על מה לשוחח. אי לכך ובהתאם לזאת, אני ופרנואידית התחלנו במשחק מטקות סוער, שבעקבותיו, היא איבדה את הכדור, שהיה שחור, והוא פשוט אבד בין הצללים. אחרי חיפושים אין ספור, החלטנו שלא נמצא אותו שם פשוט בחיים, אז השתעשענו לנו בפריזבי. תמימה התגלתה ככישרון טבעי למשחק, בעוד שפרנואידית חטפה את הפריזבי בדר"כ לאיברים שונים בגופה. כשכבר התחלנו להתעייף, נאלצנו לנטוש את המקום. בצער לא רב וביגון לא קודר, אספנו את הדברים והתחלנו להתקדם לעבר האוטו, כשלפתע נשמעה צעקתה של הרקולס. היא מצאה את הכדור התועה של המטקות בזמן שהיא הלכה להשתין! איזו הפתעה נעימה.
בדרך חזרה, חסרת טאקט ניסתה לעקוף אותי מספר פעמים. אך אף אחד לא מתעסק איתי על הכביש. טעות קטנה אחת שלה, והיא אכלה את האבק שלי. הגענו חזרה הביתה. אך לפני שהורדתי את כולן בבית, החלטנו ללכת לבדוק מה שלום חברינו שנשארו כאן.
לקח לנו די הרבה זמן להבין איפה הם, והרבה יותר זמן לחפש אותם בין אבנים ושיחים והרים. כשמצאנו אותם, מצאנו חבורה של אנשים עלובים ושיכורים, שאמרו בעיקר שטויות ("וואו הציצי שלי ממש גדל בזמן האחרון! תגעו בו!"), התנהגו בצורה מטופשת (בננה טיפס על מכונית והתחיל לבצע תנועות מגונות בתא המטען שלה :| ) ובכלל, יצרו רושם שהיה עדיף לנסוע לים ופשוט לא להישאר פה. אחרי שממש התבאסתי מהערב המטופש שהיה, וממה שראיתי שם, חזרתי הביתה וניסיתי להוריד ממני את כל הגועל נפש של הערב. הייתי צריכה לתת לזמן לעשות את שלו, משום שאף מקלחת שאני אעשה לא תוריד ממני את שכבות הזוהמה שדבקו בי.
בעצם..
שום דבר לא יוריד ממני את הזוהמה שנטמעה בי. אז למה להשקיע כ"כ הרבה כוח, אנרגיה וגלוקוז, כשאפשר להיות עצלן, שמנמן ומגעיל. כמוני :]