תחילה, אני רוצה לפתוח בהתוודות.

אני עצלנית.

הלאה.
לאחרונה רבו התגובות הנזעמות (3 במספר) על כך שהפסקתי לעדכן.
יצר העצלנות הגובר שלי מנע ממני לכתוב. זה לא שלא היה לי זמן, או שלא עשיתי דברים מעניינים. להיפך. החודש האחרון והשבועיים הקרובים היו והולכים להיות כה עמוסים, מלאים באירועים שהייתי צריכה ואצטרך לתעד. אבל אין לי כוח. אני שמנמנה ועצלנית. כל מה שאני יודעת לעשות זה לשבת מול המחשב, בעיניים מזוגגות, ולעבור על אותם אתרים שוב ושוב (וכמה פעמים כבר סקס4פרי יכול להתעדכן ב-5 דקות? :\ רמז- לא הרבה.. :|). מעניין שאני נהנית יותר לבהות בקיר מאשר באמת להתיישב, לצידי שתי כוסות מים קרים (כי אין לי כוח לקום למלא בכל פעם) ולהתחיל לכתוב פוסט על הא ועל דא.

ייתכן כי הפוסטים הקרובים יהיו פשוט המשך זה לזה של כל האירועים שעברו עליי בחודש האחרון, וייתכן גם שלא. תלוי אם יהיה לי כוח ואעדיף לשבת מול המחשב ולא לשכב על המיטה המזוהמת ולנסות להירדם בזמן שחרקים שונים ומשונים מנסים להיכנס לדרכי הנשימה שלי.
השמנמנוּת שלי לעתים עולה לי ביוקר.

הכל התחיל ביום שבת, לפני חודש בדיוק.
יום לפני טקס הסיום שלנו, ואנחנו צריכים להגיע בשעות הצהריים הגורמות לסרטן העור כדי לבהות ביצורים אימבצילים שפוסעים הלוך ושוב על הבמה כדי לסדר את התאורה ואת המיקרופונים.
היינו צריכים להעלות את כל הקטעים, כולל תלבושות, מוזיקה ואפקטים 3 פעמים ברצף, כשכל הקטעים יחד הם בערך שעה וחצי. או בקיצור, נשארנו באותו יום כל החיים בחזרות. ;[
ישבנו שם, ולא היינו מסוגלים לראות כלל את הסוף. מה לא היה לנו שם? הייתה לנו שם שואת ברחשים שבלעתי לפחות חצי מהם בטעות כשפתחתי את הפה ל.. למטרות שונות ומשונות :|, נשרפתי בשמש, הזעתי את נשמתי החוצה, רעבתי למוות כי מישהו שכח לספר לנו שהחזרות הן עד 2 בלילה ומיני דברים כיפיים. האקסית של בננה, הביאה לנו נקניקיה בלחמנייה. מממ.. נקניקיה.. שנים שלא אכלתי את הדבר החום והמדּלדל הזה עם הדברים הקשים והבלתי לעיסים בעליל, הבולבול הקטן שמורכב ממיני איברים לא אכילים של חיות נכחדות.. או כמו שאמרו חכמים ממני ברוסית, סאסיסקי מורכבות מ"אוּחה גוֹרלה נוֹס, סיסקי, פִּיסקי חבוֹסט". מרגש ;[

יום אחרי, טקס הסיום. חזרות אחרונות בשעות הצהריים. אחרי שמאסתי בחזרות, ברחתי וחזרתי הביתה כדי להתקלח, לחפש בארון משהו יפה ללבוש (לא מצאתי) ויצאתי חזרה לכיוון הטקס. הייתי לחוצה לחלוטין ובעיקר מבוהלת, הייתה לי הרגשה מעיקה ששכחתי דברים רבים וחשובים בבית, וכבר אין לי זמן לחזור כי לא אמצא עוד חנייה. בסוף מצאתי את הדבר החשוב ביותר עמוק עמוק בתיק, וירדתי שלווה לכיוון הטקס. הנחתי את הדברים שלי מאחורי הקלעים, לקחתי גלימה וחיכיתי בצד לחוצה, מביטה באנשים שנכנסים לאמפי. כמות האנשים שהגיעו הייתה רבה, וההרגשה שלי הפכה לבלתי נסבלת. לא היה לי מושג איך אצליח לעמוד מול כזו כמות של אנשים, ולעשות מעצמי פאדיחה ענקית בטקס. השתפנתי. בלתי נראית סטרה לי פעמיים, ניערה אותי היטב בכתפיים והחזירה אותי למציאות. כי בלעדיי אין טקס. והטקס ממילא גרוע, אז למה להרוס אותו עוד יותר?
הטקס הפורמלי עבר חלף לו, המסופוטמיות קיבלו תעודת הצטיינות על הישגים בבלה בלה בלה, קיבלנו תיק לא שימושי, ספר מחזור אפור ומדכא ונשיקות מצוות המורות. מעולם לא קיבלתי כ"כ הרבה נשיקות רטובות ונוזליות ;[

ואז. הטקס. לא אלאה אתכם בפרטים, זה וודאי לא מעניין אתכם ממש, רק אומר שבאמת עשיתי להם את הטקס, בלי להשתחצן או משהו. הייתי הדבר הכי מצחיק שם וקיבלתי אח"כ עשרות תגובות מאנשים שמעולם לא דיברו איתי. אני גאה בעצמי שעשיתי את זה בסוף. באמת היה נחמד לקבל תגובות חמות שכאלו :( זה לא מגיע הרבה.

חוזרים הביתה, מארגנים תיק עם בגדים להחלפה, בגד ים ואוכל, לוקחים את האוטו ונוסעים לחנייה של בית הספר, שם אני צריכה לפגוש שוב בכל השכבה ונספחים [?] ולהחליט לאן נוסעים עכשיו. ישבנו שם שעה וחצי (מחצות עד 1:30) ועדיין לא הוחלט לאן כולם נוסעים. הערסים והפוזרים התלהבו מהמכוניות וממה שהם יודעים לעשות איתן (לעשות צלחות, רונדלים, לצפור, להגביר מוזיקה לפול ווליום ולדרוס עוברי אורח תמימים), והחמודוצ של השכבה ניסו להחליט- האם ניסע לים או לכנרת. אני כבר התייאשתי, התיישבתי בצד עם כמה חברים והתחלתי לטחון את האוכל שהבאתי :| למה להזיע ולהתאמץ בצעקות עם אנשים שלא מקשיבים ממילא, כשאפשר לשבת ולהעלות גירה?
לא הוחלט דבר בסוף, עלינו על המכוניות ופשוט התחלנו לנסוע לכיוון הים. כמובן שרוב הפוזרים מהשכבה עקפו אותנו על קו לבן רצוף ולא עצרו בעצור וחסמו את הכביש כדי שנחזור לכיוון הכנרת. אחרי רבע שעה של וויכוחים פשוט המשכנו לנסוע. עצרנו בדרך למלא דלק, קנינו בורקסים במקום ממש מעולה, ופלטנו אותם החוצה כשגילינו שהם שמו בפנים תירס בבורקס פיצה. איכס :|. הגענו אחרונים לאחד החופים היפים בארצנו, כשגילינו את כל השכבה יוצאת משם. מסתבר שהם התחילו לקפוץ על סוכות המציל ולשבור שם כסאות ודברים. ברחנו משם לחוף אחר, צפוני יותר. כשהגענו והתמקמנו, כולם שם פתחו נרגילות ובקבוקי אלכוהול. אותי זה הגעיל, אז הלכתי עם הרקולס לאוטו של פרנואידית כדי להחליף את הבגדים לבגד ים, בדרך חזרה זרקנו את הדברים על החוף ורצנו היישר לתוך המים. הלם. המים היו כ"כ קפואים :| קפאו לי השחלות והביציות. יהוה ישמור ;[ בחור אחד מהשכבה פשוט הרים אותי והתחיל לרוץ איתי ברחבי החוף, כשאני מתנדנדת על הכתף שלו ;[ זה היה הדבר הכי מטופש שקרה לי בחיים אני חושבת. הוא האמין שאני אלונקה או משהו והוא במסע גיבוש לסטי"לים או לאלוהים יודע מה. אחרי שהיה ממש קר, וראיתי לבהמה את הפטמות ולשרוך את הפין שהתכווץ (o_O), ואחת מספינות חיל הים הייתה ממש קרובה בצורה מטרידה, יצאתי מהמים, וגיליתי כי כולם כבר שיכורים על החול. בננה התחילה לטפס עליי ולהרביץ לי, ופחדתי להדוף אותו ממני, כי הוא שתה קצת יותר מדי. שאר האנשים סתם התחילו לשיר שירים מוזרים ולשמוח ולצהול עם המסופוטמיות. הרגשתי קצת לא שייכת, כי לא הייתי שיכורה או לא עישנתי שום עשב כלשהו שהם קטפו בדרך. החלטנו לברוח משם לפני ששאר השכבה תצא, ובדקנו בפעם האחרונה האם לכל אוטו יש נהג שהוא לא שיכור. לא שזה עזר, הם הספיקו להגיע למכוניות ולחסום אותנו ביציאה, כדי שכל השכבה תיסע בשיירה. התחלנו לצעוק ולהתווכח, אבל העלינו חרס :\ פשוט נסענו דרך החולות וכמעט שקענו :] בדרך גילינו כי הפוזרים הורידו תמרורי עצור והשחיתו מספר תמרורים נוספים כבר לפני. גועל נפש של אנשים :\
אני כ"כ שמחה שעכשיו אני כבר לא צריכה לראות אותם יותר. מסיבת הסיום הזו הייתה הדבר הנוראי ביותר שעברתי בחיי. המצב רוח היה ירוד, והדבר הטוב היחיד שקרה באותו ערב היו הבורקסים עם תפוח האדמה בפנים. חצי נחמה ;[

כמה ימים לאחר מכן, יצאנו שרוך, א' השמן, פרנואידית והרקולס לים. שרוך התקשר אליי ב-8 בבוקר, אחרי לילה ללא שינה, והודיע לי שהם נוסעים לים. מתוך שינה אמרתי כמובן "לא", אך חזרתי בי מהר מאוד כשהבנתי שאני מוכרחה לשזף כבר את הרגליים הסובייטיות והמגעילות שלי. שמתי את בגד הים הלוויתני שלי, סיימתי על עצמי בקבוק שלם של קרם הגנה, לקחתי אוכל יבש שמזכיר קצת אוכל של חתולים, וחיכיתי בחוץ להסעה שלי. במהלך הנסיעה, כששרנו את "הלב" של מאיה בוסקילה (אל תשאלו ;[ שרוך מכור לשיר הזה) והתווכחנו לאיזה חוף ניסע בדיוק, אני התווכחתי עם פרנואידית למי יש ציצי גדול יותר. אסור היה לנו להחמיא לה על גודל שדיה, כי מאז היא הפכה להיות שוויצרית ומעצבנת, ולכן כשהגענו לים לא חדלתי מלהטביע אותה. בנוסף לנסיונות הכושלים שלי, הים גם היה מטונף ומזוהם. כ"כ מזוהם, ששחו לידי לא רק גופות, אלא גם תחבושות אולוויז ספוגות בדם ומי ים מורעלים. איכס :|
חטפנו סרטן באיברי המין רק מלראות את הים המגעיל.
אחרי שהתמלאנו בשקיות וכוסות פלסטיק, אני רדיתי בהם לנסוע לעכו ולאכול חומוס. הגענו בחום והלחות הידועה והמגעילה של עכו, והתחלנו לחפש את חומוס סעיד. אחרי שדרכתי שם במים מלאי האיכסה של הדגים ומיני שיקוצים שהיו על הרצפה, הגענו לחומוס סעיד, התיישבנו, והתחלנו לטחון שם צלחות חומוס בזו אחר זו. החומוס היה נהדר ומשחתי, וזה בדיוק מה שהייתי צריכה כדי להפסיק לחשוב על הגועל של הים. אח"כ הלכנו לקנות מעט בקלאוות וכנאפה, וחזרנו הביתה, כשבדרך פרנואידית צוחקת על הציצי שלי.
כיף. :|


הודעת מערכת- אני יודעת שזה פוסט משעמם ועלוב. כן. אבל אין לי זמן, וזה כל מה שאני יכולה לספק לכם כעת. הערב אני נוסעת תל אביבה כדי לקנות את שאר הדברים לצבא. אני מקווה שיהיה לי שם מחשב כדי שאוכל לכתוב פוסט המשך למעללי החודש האחרון.
אל תתבאסו ממני, הגיוס קרב ואיתו גם החששות והמחסור החמור בזמן ובשעות שינה תקינות. אני אוהבת את כולכם, ואתם תמיד מוזמנים להגיע לאייסיקיו שלי. משתדלת לענות לכולם כשאני מחוברת. יום נעים ושבוע טוב.