"
נדמה לי שכולנו יודעים למה הכוונה
כשאומרים כוסית והכוונה היא רצויה מאוד.
כוסית זה מחמאת על.
האמא של כל המחמאות.
"
(בננות.קום)

אי אפשר להתחמק מאנשים. במיוחד לא מהתגובות שלהם. ולא משנה כמה אנסה, זה תמיד ירדוף אותי ולא יניח לי לישון בשלווה.
פעם עוד הייתי רגילה לזה. תמיד הייתי הבחורה השקטה אך המתבלטת באופי הקופצני והמאושר שלה. זו שאף פעם לא מדברת על עצמה, אך תמיד יזכרו אותה בתור ההיא עם שמחת החיים. תמיד חייתי על מין אש קטנה כזו. לא להתבלט יותר מדי, כי אני פשוט לא אוהבת.
לא אוהבת להיות השונה מדי, החריגה ההיא, הצוּמית הזו. אותה אחת שתפלרטט עם כולם, תלבש רק בנדנה או מפית כי זה באופנה, ויהיה לה את הדבר השנון להגיד.
כי לא. אני חושבת לאט. נתתי תמיד לאנשים לרדת עליי. כי מה אכפת לי בעצם? שירדו. שירדו עליי כאוות נפשם. ואז גם תמיד ירדתי על עצמי. כמנגנון הגנה או כלא יודעת מה. כי אני רגילה. אני רגילה לקבל, אבל בו זמנית לא לקבל את עצמי. כי את הגוף שלי אני מכירה וכבר התמודדתי איתו. כי זו הצורה שלי, וזה הגובה שלי וזה השיער שלי וזה השומן שלי. אבל לא יכולתי לתת לאחרים להתמודד איתי, כי לא היה לי כוח גם לזה. אז ברחתי. גזזתי את השיער והסתובבתי כך שנים רבות. וזה היה יפה לי ואהבתי. וכשכל העולם שנא את איך שנראיתי, אני רק אהבתי יותר. וגם כל הזמן אכלתי, וזה התחיל להתבטא גם בכרס הקטנטנה שמאז ומעולם הייתה לי. ואהבתי אותה וטיפחתי אותה ונתתי לה לפרוח ולהתפתח. ולמה לא בעצם? היא הדבר היפה ביותר בעולם. וזה שאף פעם לא הלכתי עם נעליים גבוהות כי זה פשוט נורא יעוות אותי ולא יגביה אותי כלל, והלכתי רק עם שורש, כי זה יפה ומגניב ונוח. גם זה גרר הרבה הערות. וזה שאני לא מסוגלת ללכת עם חצאיות או שמלות או לק או איפור. אבל מה אכפת להם בעצם?

ומשום מה תמיד התחברתי לבנות היפות. המושכות. הכוסיות יותר.
ולא עומדת מאחורי זה שום מטרה או אידיאולוגיה כלשהי.
ככה יצא.
תמיד.
ותמיד לאותה כוסית יש את החברה המכוערת שמסתובבת איתה. והמכוערת תמיד הייתי אני.
זו שנגררת מאחורי הכוסית. זו שתמיד יושבת בצד בעוד בחורים מתחילים עם הכוסית.
זו שאף אחד אף פעם לא מסתכל עליה, מדבר איתה או שם עליה זין, או בעצם כל איבר אחר.
ומכורך הנסיבות, מעולם לא צברתי ניסיון חיים, או שפת רחוב קשוחה ועשירה יותר, או את היכולת להסתכל לאנשים בעיניים ולדעת שהם יסתכלו עליי בחזרה ושהם לא נגעלים ממני.
והביישנות הרגה ואכלה אותי, וגרמה לי להישאר מאחור בכ"כ הרבה דברים ותחומים. עד לפני כשלושה חודשים בערך, מעולם לא ישנתי בכנרת, למשל.
ומעולם לא שרצתי בבית של החבר הכי טוב שלי וישנתי אצלו, או אצל כל אדם אחר שהוא לא ממין נקבה.
ומעולם לא התחרמנתי עם מישהו.
ומעולם לא הרגשתי בצורך של לשים עיפרון שחור מתחת לעיניים.
וגם לא להתקשר לאנשים או להיפגש איתם לעתים תכופות, כי פשוט אין לי כוח והעדפתי להשאיר את עצמי ווירטואלית. רחוק מכולם.
ועד עכשיו אני מושפעת מזה. עד עכשיו אני רחוקה אלף שנות אור מדברים שאנשים בגילי עשו כבר ואף צעירים ממני. ולפעמים אני מרגישה טוב עם עצמי, כי אני שמחה שאני כ"כ תמימה ושלא נחשפתי לדברים מטופשים כמו סיגריות או וונדליזם. ומצד שני אני כ"כ לא יודעת דברים על העולם הזה שלפעמים זה קצת מטריד.

ופתאום הצבא נפל עליי. כשכ"כ לא הייתי מוכנה אליו, וכ"כ רציתי לעשות עוד מיליון דברים שהיו בתוכנית ופשוט לא התממשו. דברים שכולם עושים עכשיו חוץ ממני.
פתאום הייתי בטירונות וזה כ"כ שונה מכל דבר אחר. ואני, שמסתגלת מהר לשינויים, לא היה לי אכפת בכלל. וכ"כ נהניתי מכל רגע, ובמיוחד מהמדים המטופשים שלבשנו. וכשכל הבנות בכו לאימא ולחבר בטלפון, אני הייתי זו שצחקה על כולן ולא בכתה אפילו לא פעם אחת, רק בגלל שהכל משחק וזה פשוט לא היה שווה את זה. וגם כשנראיתי ג'יפה לא היה לי אכפת, כי משום מה, זה תמיד היה נראה בדיוק ג'יפה כמו בחיים האזרחיים שלי.
אבל אז גם הקיבה שלי התכווצה והתחלתי לאכול פחות. וכשחזרתי הביתה לאוכל של אימא, פתאום התחילו כאבי הבטן ואי יכולת לאכול בשר אמיתי ולא מדבר מהצלחת, או בכלל, אוכל מבושל. כך גם התכווצתי, ואנשים התחילו לשים לב. ולי זה לא מפריע. רציתי להתכווץ. תמיד הייתי צריכה. השומנים שעליי באמת לא אמורים להיות שם מאף סיבה שהיא, במיוחד לא מגרגרנות או אכילת זבל מתועש.  אבל פתאום המכנסיים האזרחיים שלי עולים עליי ואפילו נסגרים, בצורה די מפתיעה. והכרס התכווצה ולא נראית כמו כרס בירה של גבר שעיר ומקריח בגיל העמידה. ופתאום גם השיער ארך, כי אין זמן ללכת להסתפר. וכשהלכתי לים, וכבר לא היה לי כוח ללכת עם בוקסר כדי להסתיר את התחת הגדול, הלכתי רק בביקיני :\.
ואולי, לפתע, בצורה מוזרה נהפכתי לנשית יותר. בלי כוונה או רצון כלשהו.

ופתאום, בבסיס ובתפקיד החדש, חייבים ללכת על מדי א' כל היום, ואני לא נראית כמו קישוא רדיואקטיבי שהתנפח למימדים עצומים במדי ב' ירוקים, אלא רק כמו תפוד קטן במדים אפורים. ובמקרה גם יש לי משקפי שמש שמתאימות לי בדיוק. וסנדלים, כי ממש חם ללכת עם נעלי ספורט. ובגלל שאני הולכת עם סנדלים, אני הרי חייבת להיות קצת יותר מטופחת, אז אחותי מכריחה אותי למרוח גם לק שקוף על האצבעות. ועכשיו אני גם צריכה לשמור היטב על המדים ולא לתת להם להתלכלך כמו מדי ב' למשל, ולכן אני לא מרשה לעצמי לטפטף קטשופ או איכס על המכנסיים. ופתאום הפכתי להיות עדינה יותר. בלי כוונה! כ"כ לא רציתי להפוך לנשית או בוגרת יותר :\ אהבתי את איך שאני. בת-בן. כזו שלאף אחד לא אכפת ממנה ואף אחד לא מסתכל לכיוון שלה.

ואז הגיע הרגע המחריד. הרגע בו קראו לי כוסית. וזה זעזע את עולמי והרעיד אותו מצד לצד. כי אני לא. כי אף פעם לא הייתי ואף פעם לא אהיה. גם לא קרובה לכך. לא יפה, לא חמודה וגם לא כוסית. לא במדים, לא בביגוד אחר, וגם לא בלי ביגוד כלל.
וכל השבועיים האחרונים הוצפו במילה הנלוזה הזו. הפעם הראשונה הייתה כשהגעתי לבקר בבית הספר, ואחד, שהיה ידיד שלי, בא אליי אחרי שחשב עמוקות ואמר לי "וואו, סובייטית, את פשוט כוסית במדים".
הא.
תודה.
כי מדים הם מה שעושים את הבן אדם, נכון?
כי לפני זה, כשאף אחד לא שם בולבול לכיווני לא הייתי כוסית. לא מבחוץ ולא מבפנים.
ועם איך שזה, איכשהו, החמיא לי, זה פגע בי הרבה יותר. הרבה הרבה יותר. כי אני לא כוסית. לא רוצה להיות. אני רוצה שיאהבו אותי איך שאני ועם מה שאני. ואם מישהו חושב שאני יפה מבחוץ, שלא יברח אח"כ, ושיאהב אותי גם איך שאני מבפנים. כי לדעתי, יש בי בפנים פי מליאנטה תלפים מאשר מה שיש בחוץ. ובחיי שאין בחוץ הרבה.
כך זה ממשיך. פתאום אנשים כן מגיבים על תמונות שלי. או ברחוב. אנשים מסתכלים. מתחילים לדבר איתי. במיוחד ברכבת, כל מי שיושב לידי מתחיל לדבר. אחד אפילו ביקש את מספר הטלפון שלי :\ פתאום כולם חושבים שאני נראית טוב. כוסית.
אני לא מבינה איך. מה השתנה בי פתאום? אני אותה בחורה מקודם. אותה אחת. האחת שלא הסתכלו עליה מעולם. האחת שחששו או נגעלו לגעת בה. האחת שלא דיברו איתה מעולם ברכבת, כי היא הייתה מכוערת. אסתי המכוערת. גם היא יותר יפה ממני. בחיי.
קשה לי להמשיך כך. קשה לי להסתובב ושרואים בי כוסית. זה נשמע משעשע. זה עלול גם להישמע מתנשא. וזה הכי לא בעולם. זה הכי תמים והכי קשה לי. קשה לי שרואים אותי כך. קשה לי שקוראים לי כך.
אני רוצה להישאר אני.
השמנמנה והנפוחה.
התמימה והרגישה.
המכוערת.
הנחבאת אל הכלים.