רק קצת.

אני יכולה להגיד בלב שלם, שעל גל הצלחתי להתגבר.

הלב שלי כן מתכווץ כשאני חושבת עליה. אני כן מתגעגעת. 

לפעמים יש בי מחסור של "מישהו לדבר איתו", שברגע הארה אני מבינה בזה המקום שהייתי הולכת לדבר איתה.

אז כן, היא חסרה, אבל הכל בסדר. אני כבר לא בוכה סתם ככה מגל, אני גם לא מפסיקה לתפקד.

אני באמת חושבת עליה בחיוך פעמים רבים, ולפעמים עם כוות בלב..

שמעתי עכשיו את השיר שלה, של האזכרה. "מהמרחקים". 

ב-4 שנים האחרונות, לא באמת נתתי לו להתנגן, למרות שזה שיר יפהפה.. פשוט לא רציתי לחשוב עליה, להזכר, לבכות.

ונכון שזה טיפשי, אבל היום אני בוכה משירים אחרים, שמזכירים לי אדם אחר, קשר אחר.

כשדיברתי איתו, שלשום. גרמתי לו לספר לי עוד גמה דברים על עצמו, שלא ידעתי.

ובכיתי כל כך כל כך כל כך. 

גל, אמנם הלכת מאיתנו כל כך מוקדם, מוקדם מדי. וזה כואב לכולנו כל כך.

אבל גל, את, אני, וכל מי שאהב ואוהב אותך, אנחנו כל כך ברי מזל, שיש לנו אחד את השני לאהוב.

גל, את אהבת, ואהבת מכל ליבך את האנשים שאהבת. גם אם לא הייתה זאת אהבה רומנטית, הייתה לך כל כך הרבה אהבה בלב.

ואני גם כן. עדיין יש לי כל כך הרבה אנשים לאהוב.

ועד שאת לא יודעת, שיש אנשים שזה חסר להם, את לא יודעת איזה מזל יש לך.

גל, היו לך חיים טובים. באמת. לא רבים זוכים לכמות כזו של אהבה.

כל, אחיך מתחתן, הידעת? :) אני לא יודעת איך לתתאר את ההרגשה שזה עושה לי.

זה לא שמחה במובן השמח, אלא, מעין חום בלב, הרגשת רוגע ונחת.

אני חושבת כמה את היית שמחה מהבשורה. וזה מחמם לי את הלב.

הלוואי שהייתם נפגשים, את ונמרוד.

אני חושבת שחוזק האהבה שלי אליו הגיעה גבוה מאוד.

לפעמים בא לי לדבר רק איתך עליו. אבל את לא פה..

כרגע, הוא בעיקר מה שיושב לי במוח. ו15 פעמים ביום אני תוהה איך זה שתוך פחות, הרבה פחות, משנה שהוא נכנס כל כך עמוק לחיי, שכואב לי לאבד אותו כמעט כמו שכאב כשאת הלכת...

אני צריכה לכתוב את כל המיליון לבטים שלי. אבל אני עדיין לא מוכנה לזה. עדיין לא.