לפעמים, אני עצובה.

אלו מן זמנים כאלו שאני סתם מרחמת על עצמי, חושבת על מלא דברים- בעיקר דברים שאין לי יותרף ועצובה.

אני יודעת שאני לא אמורה להיות עצובה, אבל ככה אני מרגישה.

ולפעמים, אני לא רוצה להפסיק.

לפעמים אני מרגישה את העצבות הזאת זורמת לי בגוף, ובמקום להתעודד, אני אומרת לעצמי "הערב תהיי עצובה, מחר, מחר תחזרי להיות יעילה".

אלו מן זמנים כאלו, שאני מרגישה הכי לבד שיש.

בזמן כזה יהיו 3 דברים שאני עלולה לעשות: לבכות, לבהות או לכתוב.

אני רק רוצה חיבוק. ובזמן כזה, אין לי ממי. כי זה קורה כשאני לבד.

זה גם לא נכון שאין לי ממי, אני יכולה ללכת לדפוק בדלת של חברה רק בשביל לקבל חיבוק... הבעיה היא שאחרי החיבור תמיד תגיע שיחה, ולא בא לי.

האידיאל שלי יהיה לקבל חיבוק בשתיקה... עם מוזיקה מרגיעה.

והנה, כשאני חושבת את זה המחשבה השטנית מגיעה " בשביל זה קיים בן זוג. ואת זרקת את שלך לכלבים".

ואז עולות לי דמעות, ואני חושבת עליו, ודואגת לו, ומתגעגעת אלינו.

ואפילו אין לי קונפליקט פנימי. אני יודעת שזה היה נכון, לא היינו טובים אחד לשניה.. אני פשוט מתגעגעת.

אני שונאת להתגעגע.

ואז כמובן שאני חושבת עליה, כל פעם שאני מבינה שמה שאני מרגישה זה געגוע.

ואני חושבת עליה, ופתאום מתכווץ לי האזור הזה בגרון, הגרון העליון, קרוב לחיך, כאילו השקדים שלי מנסים להתחבר אחד לשני ולחסום פתח מאוור- לאוויר, למים.

ואני יודעת שזה הגעגוע ששיך לה. רק לה.

וכואב לי, במקום שאני לא יכולה להצביע עליו. כואב לי עליה.

היא הייתה מכירה אותי היום? אם היא היתה חוזרת עכשיו כמו שהיא הייה אז? 

עברתי כל כך הרבה. השתניתי.

לפעמים אני צריכה להיות עצובה. עצובה ולבד.

כדי לחשוב עליה. לבכות אותה קצת.

כדי לחשוב עלי, לנסות להבין מי ומה אני כעת.

אז אני עצובה.

אבל מחר, מחר אני אהיה שמחה. אפילו שלחוץ לי ממש בלימודים. אפילו שאני מתגעגעת גם אליו, ולראות אותו מאוד מקשה על העניין. אפילו.