איפה אני היום ואיפה את עכשיו.

אני, אני כבר נהייתי ירושלמית, או לפחות כך הרגשתי.
אבל אז הגיע היום, והיום ערב יום הזכרון לחללי מערכות ישראל.

וכשחשבתי על זה ידעתי, שביום הזה אני לא יכולה להיות רחוקה מזכרון, רחוקה ממך.

כי את, את בזכרון, ולנצח תשארי שם. זכרונאית.
אני פה, ואת שם- במקום הזה, שנקרא כאן "בית".
הביתה.
לא יודעת מתי הבנתי מה זה הביתה בשבילי. אבל זה לא היה מזמן, כנראה מתישהו בשנה האחרונה.
כשיש לי תקופה רעה, וכל מה שאני רוצה זה "הביתה", אני אומרת את זה. אבל ה"הביתה" שלי שונה ממה שחושבים.

כי כשאומרים לי "לכי לחדר", אני
אומרת שזה לא המקום,אז אומרים "קחי אוטובוס" או אפילו "אני אסיע אותך הביתה", אני אומרת להם שזה לא לחזור לבית ההורים, או לזכרון בכלל.  
"הביתה" זו תקופה בחיים.

"הביתה" שלי, זה בין ביצפר לצבא, בחצי שנה הזאת, אז הייתי בבית.
מאז שאיבדתי אותך, אין לי "הביתה".
בתקופה ההיא, היינו מאוד קרובות, מאוד מאוד.
אני זוכרת שכשהייתי בטירונות -שזה למעשה הסיום של התקופה הנפלאה ההיא שנקרת "הביתה"- בשעת ת"ש, בזמן שכל הבנות האחרות התקשרו להורים, אני התקשרתי אלייך. אני הייתי בוחרת לדבר קודם איתך.

אני גם זוכרת את השיחות כשאת היית בטירונות, כמה תמימה הייתי. אני קינאתי לך- היית מספרת כמה טוב לך עם האנשים שמה, כמה את אוהבת אותם, ואני קינאתי. פחדתי לאבד אותך. לא תיארתי לעצמי שאאבד אותך באמת באמת, שלא תהיי בתוך חיי.
שבוע שעבר היה יום השואה, ודיברתי עם מישהו על המסע לפולין - יש סיכוי גבוה שזו היתה שיחה עם חגי. סיפרתי לו, שלא בכיתי בפולין עד היום החמישי, שביקרנו באושוויץ. וסיפרתי לו שאני זוכרת שהתיישבתי באוטובוס, ורק אחרי שפתחתי מכתב מאחותי, התחלתי לבכות. אבל בכיתי באמת. אני זוכרת את הרגע הזה לא בגלל הבכי, אלא בגללך. זה רגע איתך, כי היית שם. ואני זוכרת שדיברת איתי, וחיבקת אותי, ואני ממש זוכרת שהצחקת אותי, ואז צחקתי בעיניים רטובות. אני לא זוכרת את תוכן השיחה בינינו. אני ממש זוכרת שנורא ניחם אותי להיות איתך, וששמחתי שאת זאת שהתיישבת לידי.
אני מרגישה צורך לנצור זכרונות.
אני מרגישה אותם הולכים ונעלמים, הולכים ומחווירים. הכח שלהם עלי קטן.