כל מיני מחשבות. כל מיני ארועים. כל מיני הרהורים.

כבר בא לי לכתוב כמה זמן. אבל לא יוצא לי, כי אין זמן ולימודים.

וגם כי חלקית אני כותבת בבלוג תזונה אחר (אוכל ודימוי גוף זה שם).

אבל אני לא רציתי לכתוב שם את מה שעובר לי בראש, אני מרגישה שאני צריכה לרוקן קצת דברים.

זה קצת מזכיר לי את הארי פטר, שהם מוציאים עם השרביט שערות מחשבה או זיכרון לתוך קערה, כך אני פה.

אני רוצה לכתוב מחשבות. ואני רוצה לכתוב מחשבות והסקות וגילויים שהיו לי לאחרונה בשיחות.

אני אתחיל מהיום, שזו שיחה אחת שבא לי לציין. ויש גם את השיחה של אתמול.

היום ישבבתי עם ליאור באוטובוס. היא היתה שנה שעברה ביפן, אז היא לא ידעה את כל מה שעבר עלי בשנה הזאת, ואני דיברתי איתה כאילו היא כן יודעת.

אז עשינו תיקון. והתחלתי לספר לה הכל.

לא סיימתי, כי מסתבר שהשנה הזו היתה באמת באמת עמוסה בארועים, שאולי הייתי מתמודדת איתם יותר טוב אם כל אחד מהם היה בנפרד, אבל הכל נפל עלי יחד. 

סיפרתי לה את רוב הבלאגנים, על מאשה, על נמרוד, על ההתחלה עם אמיר, ועל הקרע שנוצר ביני לרחלי.

באיזשהו שלה של השיחה היא אמרה לי "עכשיו אני מבינה. עכשיו אני מבינה למה את שונה". היא אמרה שהשתניתי בשנה הזאת שהיא היתה ביפן, ושהיא לא ידעה למה, ועכשיו היא מבינה שזה באמת נכון, ויש הרבה סיבות לזה. היא לא היחידה שאמרה לי את זה, גם תמר אמרה לי שהשתניתי השנה. גם אני מרגישה את זה. בעצם גם נועה אמרה את זה. בקיצור, כל החוויה הזו שינתה אותי. והאמת, זה ממש מפריע לי. כואב לי שזה שינה אותי. למרות שזה הגיוני, ומכל דבר משתנים. אבל כואב לי שהחברות האלה, שרגישות לאיך שאנשים, שהן אומרות לי שהשתניתי. כואב לי שנשאר לי משהו מהשנה הזאת. אני קצת מרגישה שההשתנות הזו, היא נטו צלקת. אני לא זוכרת למי אמרתי את זה לראשונה, אמרתי את זה גם לליאור, שהגעתי למסקנה שהשנה הזאת היתה יותר נוראית מכל מה שהיה לי בעבר, כולל  שנת המוות של גל. ומשהו בלב שלי כועס עלי שאני אומרת את זה. אבל זה פשוט נכון. הייתי לבד השנה. כשהייתי עם גל היתה לי רשת תמיכה שעטפה אותי. השנה התמודדתי עם הכל לבד. אז גם הייתי תמימה, הייתי כלי חדש, נקי. אחרי הארוע ההוא הייתי צריכה לבנות את עצמי מחדש, ובניתי משהו. אבל בשנה האחרונה, כבר הייתי כלי שנשבר פעם אחת והדביקו אותו מחדש, מלאת סדקים, וכל הארועים של השנה האחרונה- זה כאילו מישהו לקח את הכלי הזה וניפץ אותו מחדש, ודרך על החלקים. הייתי יותר שבירה, וחטפתי מכה על מכה על מכה. אז לקום מזה היה קשה בדיוק באותה מיד, או לא יותר. אז כן, השתניתי. התמלאתי סדקים נוספים. אולי נאבדו חלקים ממני, אולי הכנסתי אבק מהלכלוך שהרסיסים שלי נפלו עליו. וזה באסה. הייתי מעדיפה בלי השינוי הזה.

אז זו השיחה של היום.

השיחה של אתמול- עם טלי. 

מסתבר שטלי לא ידעה מה היתה המעורבות של דן בכל סיפור מאשה, והייתי בטוחה שהיא יודעת. אז אתמול גיליתי לה. היא אמרה שאולי לא היתה יוצאת איתו אם היתה יודעת, והתנצלתי ממש, כי חשבתי שהיא כן יודעת, ואמרתי לה שזו אחת הסיבות שלא רציתי שהיא והוא יהיו ביחד, ושהפתיע אותי שהיא הולכת איתו. אם זה לא ברור הם נפרדו כבר, והיא נשארה מאוד פגועה. בהמשך השיחה עברנו אלי. היא סיפרה לי על נמרוד. עכשיו כשגם אני וגם הוא סוף סוף עברנו הלאה, היא אמרה לי, שלקח לו הרבה יותר זמן להתגבר עלי מאשר שלי לקח להתגבר עליו. זה נשמע לי לא אמין, כי הוא יצא עם מישהי אחרת, הוא שכב עם רבות אחרות הרבה לפני שאני התגברתי. והיא סיפרה לי, שהוא היה שלי גם אחרי שהוא התחיל לצאת עם מיכל. היא סיפרה על מתישהו שהוא רב איתה בגלל שהיא ביקשה ממנו לא לדבר איתי ואמרה שהיא תעשה זאת (הייתי אמורה ללכת אליה לארוחת ערב והוא רצה גם לבוא). זה קצת ריגש אותי לשמוע, וגם קראתי לא מזמן הודעות ישנות שוא ואני שלחנו אחד לשניה והבנתי שהיינו זוג ממש מאוהב, ממש זוג מושלם, אז זה גם קצת צבט לי. מעבר לזה, זה גרם לי להבין ששיניתי לו קצת את החיים. עכשיו זה ברור שכשאתה בזוגיות חזקה אתה משנה למישהו את החיים. אבל שיניתי לו את הקשרים אם אנשים. הוא רב עם ליאורה בגללי. הוא רב עם טלי בגללי. בגלל שהוא אהב אותי, ולא רצה לתת לאנשים להתערב בינינו. מישניסה להכנס בינינו- הוא פשוט כעס עליהם. ממש. זה מוזר להבין את זה. מחשבות מטופשות, אבל אני פשוט מבינה שאם היינו קצת יותר בוגרים בקשר הזה, היינו שורדים עוד הרבה. עוד הרבה מאוד זמן. זה מוזר לחשוב את זה, כשאנחנו כבר כל כך רחוקים. וכל אחד מאיתנו לשם שינוי באמת מתחיל משהו חדש עם מישהו אחר..

משהו חדש. כשתיארתי לטלי את בן זה קצת הצחיק אותי, כי מצאתי מלא נקודות דמיון לנמרוד. בתיאור מבחוץ בטוח - תלתלים ארוכים מדי, עור בהיר שיער כהה, "נו זה שעושה אוריגמי". צחקתי על זה קצת עם טלי. 

אבל אני לא באמת עם בן. עוד לא. עוד לא התנשקנו אפילו. זה מאוווד איטי, אבל זה פשוט שם. 

אני מתקשה, כי עד כה לא הייתי צריכה להיות פעילה כל כך בתחילת קשר. עד כה הבנים היו מקדמים עד שאני שמתי לזה סטופ. אבל הפעם.. זה כל כך איטי, ואני ממש מרגישה עליו שהוא לא בטוח בעצמו. ואני עדיין לא מרגישה מספיק בנוח לפתוח את זה בשיחה. ואני פשוט מתלבטת מה לעשות. אני חושבת שהיה יכול להיות הרבה יותר קל אם הוא היה גר קרוב.. אבל הוא גר בפאקינג מודיעין..

אמרתי לו שפעם הבאה אנחנו נצא למקום שהוא לא הסינמה סיטי, שיצאנו לשם פעמיים. בא לי להזמין אותו לארוחת בוקר. אני מרגישה צורך להיות היוזמת של הפגישה הבאה, שוב- להיות פעילה.. אבל יש בי גם חשש שאולי הוא ניסוג קצת. שאולי הוא צריך את הזמן שלו, ולא כדאי לי לדחוף אותו.

הו.. למה ניסיון מגיע עם הניסיון? הלוואי ואפשר היה לעשות דברים בלי להיות מנוסים..