הרבה זמן שלא הייתי כאן.
הרבה זמן שלא כתבתי.
הרבה זמן שלא הרגשתי את הצורך לכתוב.
הרבה זמן שלא הצלחתי לכתוב.
הרבה זמן שלא הייתי מבולבלת.
הרבה מאוד זמן.
אבל הנה אני כאן, חוזרת למן הרגל חדש-ישן-
בשביל לכתוב ולפרוק, בין אם זה למי שקורא, או בעיקר לעצמי, בין אם זה לסדר את המחשבות, או פשוט לתת לכם להבין.
אבל אני כותבת, כאן בבלוג, שלא חשבתי שאחזור לזה לאחר כ"כ הרבה זמן.
כשאין רצף מסויים, קשה להתחיל לכתוב. כי אין את ההמשכיות. ותמיד דבר קודם לדבר, ובדר"כ זה דורש הסבר.
אני די זוכרת את עצמי בתור ילדה בכיתה ו'-ז' ואיך חשבתי שאהיה בתור ילדה גדולה- אחת כזאת שב"יא- י"ב.
כ"כ גדולה, בוגרת, מפוקסת, אחראית, בעלת חבר. ממש החיים בקומדיות נעורים הטיפשיות שבטלוויזיה.
אבל הנה אני מתייצבת היום מול מה שחשבתי שאהיה, ומגחכת. כי אני יודעת שלכל מה שעברתי בכל השנים האלו יש חלק נכבד במה שאני היום.
אני לא מתחרטת על זה, בכלל לא..
כי יש כמה דברים שדגלתי בהם ועד היום אני מאמינה בהם- מטעויות לומדים. מה שלא הורג מחשל.
ובעיקר, שהאופי טמון בנו- הוא לא משתנה, הוא רק מתגלה בסטואציות שונות ובתקופות שונות.
וכן, גם טוב להקדים תרופה למכה.
זה הפך אותי לשיר של היום. גם קצת מבולבלת ונתונה להשפעה.
ואחרי שנים מוצלחות של שילוב בין כל הדברים, התייעפתי. אני גם לא רוצה בכל זה.
אני רוצה את המעט טוב הזה וההחלטיות הזו. בעיקר את זה.
קל לי להגיד ולהאשים"איך זה תמיד קורה לי?!" אבל זה כי אני מביאה את זה על עצמי.
אז כמה שכייף בדר"כ, לפעמים דברים מתנגשים וצריך לקבל החלטות.
כלל לא קלות. כי קל להגיד, אבל קשה לעשות.
קשה לבצע ואז לשאת בתוצאות.
קשה לתת את המילה האחרונה, כמו שקשה להתחיל בפעם הראשונה.
אבל עם זאת, קשה- רק כי אני רואה את זה ככה, או בוחרת שזה יהיה כך.
אבל אני מתחילה להאמין שזה בסדר..
כי זאת אני בסופו של דבר, ואני צריכה ללמוד לחיות עם עצמי במקום להתלונן ולחשוב שאני לא בסדר, כי אם אני לא אאמין בזה, גם החברה שסובבת אותי לא תאמין בזה.
לגלות כ"כ הרבה דברים בתקופה כ"כ קצרה.
להיות מודע לעצמך, אבל לא לגמרי.
להיות גדול ואחראי, אבל לא מספיק.
שיהיה מותר, אבל לא רצוי.
לפחד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: