סמוראי הכורסה

לא חשבתי שאכתוב על זה.

לא חשבתי שיש מה לכתוב על זה.

לא חשבתי שמי שיכתוב על זה, עשוי להפתיע אותי, שלא לומר להדהים אותי באותה התדהמה המוכרת לי כל-כך...

נשמע פרדוקסלי? ובכן, אנסה להסביר...

הדבר שמתמיה אותי בשמאלנות רדיקלית עקבית הוא לא חצאי-האמיתות והשקרים המלאים, לא כיפוף העובדות לכדי התאמתן לתמונת העולם הרצויה, לא הצביעות וההיתלות באילנות הגבוהים, לא גסות הרוח הצדקנית כלפי הדיעה ההפוכה, אפילו לא ההתייצבות האוטומטית לצד האויב והעוינות האוטומטית לא פחות לכל דבר שאינו האויב. חלק ניכר מן התכונות האלה חולקים גם רבים וטובים הצבועים ביתר גווני הקשת הפוליטית.

מה שמדהים בעיניי, הוא הפער האימתני שבין ההומניזם שחרוט על דגלו של השמאלן הקיצוני, לבין הבוז העמוק, המתריס והבלתי-נדלה שלו כלפי אלה שהם יוצאים בכל פעם להגנתם. במילים אחרות, אני לא מצליח להבין, כיצד דרים בכפיפה אחת ההתייצבות הנצחית לצד "האחר", והזלזול המחפיר כל-כך כלפי אותו "האחר" עצמו.

השמאלן הקיצוני אינו מוכן להכיר ב"אחר" את אנושיותו, את ייחודו, את אופיו, את תרבותו. האל"ף-בי"ת של ההומניזם, הכרה ברציונליות של הפרט, והנגזרת המתבקשת כל-כך של אחריות הפרט למעשיו – אלה נדחים על-ידי השמאלן מכל וכל. דווקא אלה, המחשיבים את עצמם לאבירי החירות האנושית וקוראים ללא הרף להטות אוזן לקולו של "האחר", דווקא הם מתגלים פעם אחר פעם כחירשים לחלוטין לקולו הרם והברור של "האחר", ועיוורים כגורי חתולים רכים לחופש הבחירה של "האחר" ולמראה המאלף של תוצריו.

ומילא אם "האחר" באמת היה מדוכא כמו שהם טוענים, ונחבא אל הכלים... אלא שההפך הוא הנכון.

"האחר" אומר ללא כל מבוכה (ומדוע שיבוא במבוכה? הוא אומר את האמת המזהירה שלו): "איננו מנהלים מאבק פוליטי. אין שום מקום לפשרה בינינו. לא מדובר פה בהשגת זכויות כאלה ואחרות, לא מדובר בהשגת מדינה בגבולות 67, 48 או 1848. לא יהיה שלום חם, לא יהיה שלום קר. לא תהיה הפסקת אש. לא נשקוט עד שלא תהיו פה כלל. לא ביו"ש ולא במדינת ת"א. לכו מכאן. קחו גם את המתים שלכם, ולא משנה שהמשורר הלאומי שלנו אומר זאת בצורה רכה יותר. אנחנו לא נשתמש במה שתשאירו אחריכם, אנחנו נחריב הכול עד היסוד. אנחנו נמחה כל זכר לנוכחותכם כאן."

(בהערת אגב נאמר ש"האחר" גם לא מסתיר את כוונותיו לגבי כל מקום שהוא יוכל להגיע אליו. המטיפים של "האחר" מדברים בגלוי במסגדי אירופה שכל מקום שרגלו של המאמין תדרוך בו, הופך אוטומטית לדאר-אל-איסלאם. אבל נעזוב את אירופה לצרותיה, יש לנו די משלנו.)

אלא שאין ל"אחר" נחמה, לשמאלן הרדיקלי יש רק בוז להציע לו. השמאלן הרדיקלי לא מאמין לו. כל דבר שחורג מתמונת העולם שלו, אין לו מבחינת השמאלן הרדיקלי זכות קיום. ברור מבחינתו ש"האחר" חושב ופועל בדיוק כמוהו, הרי לא ייתכן אחרת. ובשעה ש"האחר" מדגים הלכה למעשה שהוא חושב ופועל בצורה שונה בתכלית, נאמר, הולך ורוצח תינוקת, שני ילדים קטנים, ואת הוריהם הנמים, כאשר אף-אחד מאלה לא חטא כלפיו במאומה, השמאלן הרדיקלי סותם את עיניו ואת אוזניו, ויוצר את "האחר" מחדש, בצלמו ובדמותו שלו: השמאלן מעלים את "האחר" האמיתי, ומעמיד את עצמו במקומו. כדי לעמוד במקום הזה בביטחה, הוא מושיט יד אל אמתחתו ומתחיל לשלוף משם את המיתוסים המוכרים כל-כך: מתברר ש"האחר" לא היה אחראי למעשיו, שהוא לא מסוגל לחשוב... שהוא היה כבוש ומדוכא... שעיניו, להבדיל מאיברי הראיה של בני-האנוש הרגילים, לא ראו שם ילדים, או אזרחים, או את העובדה שהם כלל לא היו קשורים לדיכוי שלו... שידיו פעלו באופן מיסטי, ולא רצחו, שחטו וביתרו, אלא נאבקו ושיחררו... שלמעשה, התינוקת, הילדים והוריהם בכל-זאת היו קשורים, הם מאותו הכפר, האיזור, הנפה הגיאוגרפית, מאותו השיוך הלאומי שקשור למצבו העגום של "האחר"... (שוב, בהערת אגב, נתפלא על העובדה שאמנם השמאלן הרדיקלי עצמו כבר מזמן זנח כל אמונה במה שמכונה "לאום", ל"אחר" הזה שלו, החלול מכל תוכן ומשכל ישר, מותר לשגות ולהאמין בבדותות שכאלה) השמאלן הרדיקלי יטען, כמובן, ש"האחר" הספציפי הזה אינו מייצג את ציבור "האחרים" האחרים. ולא, מובן שהשמאלן הקיצוני אינו רואה שלנוכח מעשיו של "האחר" המדובר, ציבור "האחרים" האחרים מחלק סוכריות ורוקד ברחובות המשוחררים, רחובות שריקים כיום מן הנוכחות הכובשת שלנו.

 ואם הוא רואה זאת, אז הוא מסרב להאמין לכך שהכיבוש לא קשור לזה. "הכיתור לא פחות מחניק מכיבוש" הוא יאמר, ואז לך תתווכח עם מי שעיניים לו ואינו רואה. אבל לא על העיוורון רציתי לכתוב, אלא על הסיבה שלו. והסיבה של העיוורון היא בוז וזלזול ב"אחר" הזועק, המתפרע בראש חוצות. הסיבה היא ההתעלמות מן ה"אחר" שמנסה הכול, הכול כדי רק למשוך תשומת לב לשאיפותיו – החל באבנים ובסכינים, וכלה במטוסי בואינג ובפיתוח תוכנית גרעין.

די לבוז לו, די לסתום לו את הפה עם ההיסטריה הפרטית שלך, די לחסום בגופך את מראה מעשיו, - זאת אני מבקש מן השמאלן הקיצוני. עצור והקשב לו, פתח כבר את העיניים והבט במלאכת כפיו. הוא לא מסתיר דבר, הוא מציג הכול לראווה, הוא עומד חשוף. תן לו את הכבוד המינימלי הזה. מגיע לו.