אני מרותק בידי מפגנים של התחסדות. יש בהתחסדות איזה גוון ייחודי של צביעות שהוא קומי עד-כדי השתאות בעיניי, ולכן, אני כמעט נוטה להודות ליקום בכל עת שהוא מאפשר לי הצצה לתוך מופע שכזה.
אחת הדוגמאות הבולטות שמלווה אותנו השבוע היא "שערוריית האונס במשחקי הכס" (כן, אני יודע, יש דברים מהותיים ודוחקים יותר בעולם, ובכל זאת...):
בפרק האחרון, ג'יימה כופה את עצמו בבוטות ניכרת על אחותו/מאהבתו סריסיי, וזאת בתוך מקדש, בעוד גופתו הקרה של בנם, המלך ג'ופרי (השם יקום דמו של "השליט ההגון והנאצל" הזה, כדברי ברני סטינסון, יבדל לחיים ארוכים) מונחת סנטימטרים ספורים משם.
הסצינה הזאת הקימה קול זעקה במרשתת, ועמודים שלמים בחיפוש בגוגל עוסקים כולם בנושא, ובטונים מוגבהים עד מאוד. כל-כך מוגבהים, עד שהבמאי של הפרק והמחבר של הספרים שמאחורי הסדרה, ג'ורג' מרטין, נאלצו לצאת לפומבי ולנסות להצטדק.
ואני מת על זה.
סדרה שהפכה לתופעה תרבותית בין-לילה, כמעט עם צאת הפרק הראשון, משקשקת מפחד מפני קומץ מתחסדים שעד עתה היללוה יחד עם שאר הקהל שלה. זאת בעוד שבינתיים ראינו שם:
* רצח על ימין ועל שמאל, חוצה מגדרים, גילאים ומעמדות, כולל רצח עם.
* גילוי עריות נרחב, לא רק בין זוג הלניסטרים המדובר, אלא גם בשושלת טרגריאן, בקרב שוכני היערות שמצפון לחומה ואני בטוח שפספסתי עוד מישהו.
* עבדות במובנה הנוקשה ביותר, כולל עבדות מינית מקובלת ומפושטת.
* אלימות קשה וחסרת מעצורים כלשהם.
* הקרבת ילדים ומבוגרים.
* קניבליזם.
* גזל, שקרים ובגידות על בסיס שעתי.
* וכמובן, אונס אחד אחרי השני.
כל אלה היו עד עכשיו בגדר סבבה-אגוזים, אבל צילום אמביוולנטי של סצינה שבה מורגש טשטוש גבולות מסוים מבחינת "שאלת ההסכמה" - זה, כמובן, קו אדום.
בחיי, קרקס כזה - למות עליהם.
אה כן, והרקאפים של וויינט הם מחזה מגוחך ומשמים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Igal
