סמוראי הכורסה

טוב, זו שוב אני, תמר לבית ליברנט, ואני כאן על-מנת לספר לכם, כיצד עבר עליי ועל הפמליה הנאמנה שלי היום השלישי בברלין - הוא יום השבת.

ובכן, שעות הבוקר המוקדמות עברו עליי בפעילות נמרצת, ולכן בהתקרבנו אל שער ברנדנבורג, הואלתי בטובי לנמנם.

לשער - כך מספרים לי, - שלום,

וכך גם לרייכסטאג.

הוריי עברו במהירות את הבדיקה הביטחונית הנדרשת, הציגו את האישורים (הכניסה פנימה היא חופשית, אבל יש להוציא אישור מראש באתר האינטרנט של הרייכסטאג), ופסעו פנימה. מכיוון שהיו עם עגלה ובה פלא מנמנם, צורפו ההורים לזוג נוסף עם עגלה ולפנסיונרים מבוגרים, וכוונו אחר-כבוד למעלית, להבדיל מיתר הפראיירים שעמדו בתור למדרגות. "אחר-כבוד" הוא ביטוי נחמד, אבל למעשה, בכמה שניות הראשונות הם לוו בידי עובדת רייכסטאג עצבנית שניסתה לזרזם - אבא חטף חרארע למשמע קריאות ה"שנייל!" מפי עובדת מדינה גרמנייה, וזו באמת לא ידעה, כמה קרובה היא הייתה לחטוף ראסיה בפנים.

אין מה לומר אבל, כיפת הרייכסטאג השקופה היא שיחוק אדיר מצד הגרמנים. גם יפה,

גם יש נוף פנורמי של ברלין,

וגם התנועה שם נוחה ולא-צפופה כלל - האשכנזים האלה בנו עליית ספירלה מתוחכמת, המאפשרת לעולים וליורדים להתקדם במסלולים נפרדים משלהם. הלוואי על משרד הקליטה שלנו. אה, הנה אמא, עומדת לה בקומה השלישית מלמטה.

אבא, לעומת זאת, עדיין שרוי תחת הרושם של הכלבה הבלונדינית בכניסה. אין, ראסיות הן מאכל שיש להגישו חם.

טוב, ראינו, נהנינו, מספיק. הצטרפנו אל סבתא וסבא בבית-הקפה שמול הרייכסטאג, שתינו איזו בירה כדי להתרענן, והגיעה העת להמשיך בטיולנו.

אממה, האוטובוס מסרב להגיע, וזאת, מסתבר, בגלל איזו הפגנה תמוהה של "הירוקים", שבגינה סגרו את כל הרחוב.

טוב, אין מה לעשות, חתכנו דרומה דרך הטיירגארדן. אגב כך, התברר שהשיגעון לכנות כל פיסת מרחב ציבורי על-שם רבין לא פסח גם על הפארק הזה.

אם כי, הפארק עצמו מרשים.

וגדול. אפשר לנוח לרגע.

טוב, כל ההליכות האלה מעוררות את התיאבון. ואחרי שאבא שמע המלצות כה רבות על ההרודס הברילנאי, הוא ה-Ka.De.We, לקחנו מונית ונסענו לשם.

אין מה לומר, קומת הגורמה שם אכן מרשימה.

אבל אבא עשה טעות של בית-סהר: במקום לאכול בגפו באחד הברים המתמחים שם,

הוא, אחרי התחבטות ארוכה ומייסרת, בחר להצטרף אל שאר המשפחה, בקומת הבופה האחרונה.

וכך, במקום לאכול ארוחה יקרה מאוד (במושגי ברלין) וטובה, הוא אכן ארוחה יקרה מאוד ומחורבנת (ראה ערך 'מטבח צה"לי'). טוב, לפחות אני קיבלתי את קינוח הפירות שהוא קנה במחיר מגוחך.

שימו לב לחיקוי שלי את היט לג'ר ז"ל:

WHY SO SERIOUS???!!!

אחרי האכזבה המרה בקה-דה-בעעההה, יצאנו להתרענן קצת.

לשטוף פנים, כמו שאומרים...

וגם חלקי גוף אחרים:

יצאנו לטיול רגלי לעבר קורפוסטנדם,

והגענו למסקנה שחלק זה ברלין אכן מזכיר במקצת את השדרות התל-אביביות.

רק יותר יפה. הלכנו לנו לאורך הטאונטזנשטראסה, עד לכנסיית הזיכרון ע"ש הקייזר וילהלם (זו שנראת שם מקדימה). ומה אגיד לכם, גם בזמן שיפוצים היא מרשימה.

בייחוד, מבפנים.

אחרי שהצטרפתי ברינה אל המקהלה שתרגלה שם באך לקראת איזה טקס מתקרב, ההורים הזדרזו לשלוף אותי ואת עצמם החוצה.

לכאורה, לא הרבה קרה היום, אבל הגיעה השעה לשוב לדירתנו הממוקמת בטיז-אל-נאבי, כדברי אבי. עולים למטרו ולומדים עם סבא את המסלול:

עולים לרכבת. אני לא ממש מרוצה מן ההכרח לנסוע בתוך העגלה.

לשבת על מושב רכבת אמיתי - זה עניין שונה בתכלית.

והנה, הגענו אל טיז-אל-נאבי, או, כמו שגרמנים (יותר נכון, הטורקים שגרים פה) קוראים לזה: רובע ודינג (Wedding).

הולכים הביתה.

אמבטיה.

ונגמר היום.

האמת היא שההורים עוד ניצלו את שירותי הבייבי-סיטר של סבא וסבתא, וקפצו בערב, אחרי שהושכבתי לישון, להופעת ג'ז במועדון ה-b-flat. המקום חביב,

ההופעה עצמה הייתה מחורבנת (לא החבר'ה שבתמונת ההמחשה, אחרים).

אבא, מוכרחים לומר, די התבאס מן היום הזה.