סמוראי הכורסה

אף אחד לא אוהב להפסיד.

חוץ מאתנו, כמובן, אנחנו מתענגים על התבוססות בתחושות תבוסתניות, אני מניח שזה נובע מתוך ההשלמה היהודית האינסטינקטיבית עם ההשפלה, שכל-כך התרגלנו אליה לאורך ההיסטוריה. כל אימת שיש לנו אפשרות לטעון שהפסדנו, אנחנו כנראה מרגישים שהעולם מתנהל באורח נכון: ניצחנו ניצחון אדיר ב-73' והתאבלנו על ה"הפסד" הנורא; פתחנו את התחת לשלל ארגוני טרור בלבנון, שומרון, יהודה ועזה - והכרזנו על כישלון צורב שלנו... דוגמאות יש למכביר. אמנם נכון, מזמן לא ראינו תמונות ניצחון משכנעות לחלוטין, כמו הצנחנים בכותל, ובעת האחרונה אנחנו ממש מסרבים לגמור את המלאכה, אבל תבוסות לא נחלנו בעוד שצערנו על ההפסדים המדומים שלנו אינו יודע כל גבול.

אבל זה אנחנו.

באמצע, ביננו לבין העולם המוסלמי, נמצאות מרבית התרבויות האחרות בעולם - אלה חוגגות ניצחונות ומנסות למזער את התייחסויות לתבוסות שלהן, אבל, באופן כללי - צוהלות בעת הצלחתן ומודות (גם אם בחריקת שיניים מסוימת), בהפסדיהן.

אבל, בצד הקוטבי לנו נמצאת תרבות האיסלאם. שם, התבוסה מהווה טאבו תרבותי. מוסלמי אינו יכול להפסיד מלחמות בהגדרה, הרי אללה לצדו, ובטח ובטח שאין הוא מסוגל להפסיד לכופרים. מפגני הניצחון של חמאס, חיזבאללה, מצרים שחוגגים את "ניצחונם" במלחמת יום כיפור נראה לנו מוזר במקצת, אבל אין מה להתפלא על כך כלל. מוסלמי, כאמור, אינו מסוגל להפסיד במלחמה בהגדרה.

אני כותב על כך, משום שנתקלתי בדוגמה היסטורית מצוינת ליחס הזה בעת שתרגמתי את "גמביט טורקי". למי שאינו קרא או זוכר, בספר מתוארים החודשים המסכמים של מלחמת רוסיה-טורקיה, בשנים 1877-78. רוסיה ניצחה. בגדול. בסוף הלחימה, שלושה צבאות טורקיים הושמדו או כותרו ונכנעו לרוסים.

הצבא הרוסי הגיע לאדירנה, 250 ק"מ מאיסטנבול, שלא היה מי שיגן עליה - הסולטן התכונן להימלט לאסיה. חוזה השלום נטל מן האימפריה העות'מנית שטחים אדירים: הוכרזה עצמאותן של מונטנגרו, רומניה וסרביה, הוכרה האוטנומיה של בוסניה-הרצגובינה. קמה נסיכות בולגריה, שבה הוצב חיל משלוח רוסי שמנה 50000 חיילים.

טורקיה ויתרה על שטחים ממזח וממערב לים השחור, והתחייבה לשלם בנוסף לכך כ-300 מיליון רובל - סכום שקשה מאוד לתרגם למונחים עכשיוויים: המשכורת הממוצעת במשק הרוסי אז הייתה 30 רובלים. אני מפחד לחשוב, מה יקרה לישראל, אם כתוצאה מאיזו מלחמה נזכה בפיצויים של 10 מיליון משכורות ממוצעות במשק (זה שבעים מיליארד שקל פלוס-מינוס). כן... ואלה הן כותרות העיתונים הטורקיים של התקופה, המסבירים לנתיני האימפריה את תוצאות המלחמה [זה, הספיציפי, יצא לאור בחודש מרס באיזמיר]:

"אין אלוהים מלבד אללה ומחמד הוא נביאו. צל האלוהים [תוארו של הסולטאן] הואיל בטובו להעניק לרוסים שלום. המאמינים יודעים שהכופרים הארורים מרדו, סירבו לשלם את מסיהם, נטלו נשק לידיהם ויצאו להילחם כנגד מושל המאמינים, כשהם משתמשים בכלים הטכנולוגיים השטניים של העת החדשה. השבח לאללה: האמת יצאה כשידה על העליונה. שליטנו הרחום ועתיר-הניצחונות הביס לחלוטין את הכלבים הכופרים. בחסדו ורחמיו שאינם יודעים גבול, הוא הסכים להעניק לכלבים הכופרים שלום, שלו הם התחננו בשפלות רוח. כיום, מאמינים, היקום ישוב להישלט מאיסטנבול. אחיו של שליט הרוסים מחוייב להגיע חיש-מהר לאיסטנבול, בלויית פמלייה גדולה, להתבוסס באפר ובעפר לעיניי כל העולם, להביע צער כן ולהתחנן למחילה. אגב כך, ישולמו כל המסים הרגילים שהם מחויבים בהם, ולאחר מכן, מושל המאמינים, בחסדו ובסובלנותו האינסופיים יאשר את מינויו של שליט הרוסים בתור מושל חסות. ברם, כדי למנוע את האפשרות של התנגדות מחודשת ומרי, הסולטאן, בתור השליט האדיר ביותר עלי אדמות, ציווה על 50000 רוסים להישאר בבולגריה בתור בני-ערובה. יתר הכלבים הכופרים רשאים לשוב למולדתם, אבל רק לאחר שיעברו בחיל וברעדה דרך איסטנבול, או יחלפו בסביבתה הקרובה."

אז כשבסוף הסבב הנוכחי, תשמעו שהפסדנו, הן מפי הראשים המדברים בתוך הטלוויזיה שלנו, והן מפי "גיבורי ההתנגדות" שלא הראו אפם מתוך המקלטים בעזה, אל תופתעו.