סמוראי הכורסה

אין, פשוט אין עונג גדול מלראות איזה זמר-מילים-בעזרת-הפה או, נאמר, שחקן-תפקידים-דרך-דיבור או מוכרת-בגדים-באמצעות-חשיפת-פלחי-גוף תורניים שסבורים כי העולם אינו שלם בלי דעתם לגבי נושא בוער כלשהו. זה תמיד מטעמים, לא משנה באיזה צד של המתרס הפוליטי שוהה הטאלנט (אם כי, על מי אנחנו עובדים פה - ידוע לכול באיזה צד של הלחם הפוליטי מרוחה החמאה הקונפורמית).

הדובדבן שבקצפת, מבחינתי, הוא ציטוט של אושיות העבר, לרוב - מדינאים והוגים. בכל פעם, בלי לפספס, הצייצנים שלנו מגלים ואקום מוחלט שפרוש בין אוזניהם/ן המצודדות.

דוגמה קטנה שנתקלתי בה הרגע בויינט:

ברוש מצטטת לפנינו את הנשיא האמריקאי שפתח והתמיד (חרף ריבוי גדול של הזדמנויות לסיים) במלחמה העקובה ביותר מדם בכל ההיסטוריה האמריקאית, כולל מלחמות עולם, קוריאה, וייטנם, עירק ואפגניסטן, עם יותר ממחצית מיליון (לפי הערכות עדכניות יותר, כשלושת רבעי מיליון) הרוגים, וכחצי מיליון פצועים. למען הסר הספק, הציטוט המדובר לקוח מתוך "מסע בין כוכבים" המקורי.

כמובן, טוויל הקרמל שתקוע בתוך הדובדבן שבקצפת הזאת הוא בחירת התצלום שמלווה את הציטוט הנהדר: כשאתם יושבים במקלטים וצופים בחדשות שמראות את ילדי עזה המופצצים, דעו לכם שבר הענוגה חושבת עליכם, על כולכם, כמובן, על "שני הצדדים בסכסוך", אגב ריצה קלילה בקצף הגלים (בוטיצ'לי היה תולה את עצמו מרוב קנאה).

מעדן!