סמוראי הכורסה

צפיתי אתמול בטלוויזיה והתנסיתי בתחושה מוזרה. לא, זה לא היה בגלל עצם הצפייה - אף-על-פי שזהו באמת מאורע נדיר מבחינתי - לפתוח טלוויזיה ולצפות בתוכן שאינו חדשותי, הרי המקסימום שאני מסוגל לו בד"כ הוא סדרה כלשהי בווי.או.די. לא, התחושה שטפה אותי בגלל מה שצפיתי בו, ומה שצפיתי בו היה סרטם הדוקומנטרי של ראובן/רודיון ברודסקי וחיים יבין, הנקרא "יש לי ארץ אחרת" (אף שערוץ 10 ומבקרי הטלוויזיה לא ממש סגורים על הכותרת, ומכנים אותו "הישראלים החדשים").

עלילת הסרט פשוטה למדי - ראובן/רודיון מתחבט בשאלת זהותו הישראלית/רוסית ומראיין כמה עולים ישנים מרוסיה, הנעים על קו הרצף של דחייה מוחלטת של רוסיותם לבין חזרה ממשית למולדת הישנה, וחיים יבין משתלח בו ובמרואייניו באצטלת "החלוץ הציוני", כשהשאלה המרכזית שלו היא "למה לא תחזרו לרוסיה?!". שורת הסיכום של הסרט באה מפי יבין והיא נשמעת משהו כמו: "אויש, כמה שאני ציוני, אפילו לא בא לי להקשיב לרוסים כפויי טובה האלה! אולי זה לא בסדר, אבל כזה אני!"

בערך בשורה הזאת הצלחתי, סוף-כל-סוף, להגדיר לעצמי, מה אני חווה בשעה האחרונה: תדהמה מהולה בבוז. כלפי כמעט כל אחד ואחד מן הראשים המדברים במסך שמולי. והסיבה לתמהיל המוזר הזה היא העובדה שכמעט כל אחד מן הראשים המדברים ניסה להעמיד פנים שהוא מייצג משהו שאיש בדעתו השפויה לא היה ממנה אותו לייצגו. כולם שם נתפסים באילנות הגבוהים וקושרים לראשם כתרים לא להם. אסביר בקצרה.

המייצגים המרכזיים של "הרוסים הלא-נחמדים", קבוצת "דור וחצי" ("דור 1.5"?), המכריזים בקול גדול על מיאוסם במיתוס הציוני ועל החזרה לשורשים הרוסיים - אינם מייצגים איש זולת עצמם. בתור תנועה חברתית, טוב יהיה, אם ישנו את שמם ל"אדם וחצי", היות שזוהי בערך הכמות של תומכיהם הרעיוניים.

בואו נהיה כנים, רבותיי, מדובר בחבורה מאוד מצומצמת של "פעילי מחאה חברתית" מקצועיים, "אנשי אכלו לי-שתו לי", שלה ול"קהילה הרוסית" בארץ כמעט שאין דבר במשותף. הראיות לכך רבות מספור, ודוגמה פשוטה היא ההשתתפות האפסית של ה"רוסים" באירועי קיץ 2011. הדוברים המרכזיים שם מוכרים היטב בחוגים המצומצמים: ליזה רוזובסקי, אדי ז'נסקר וחבריהם - כולם מגיעים מאותם המסדרונות, הכמהים כל-כך לתמיכת ה"רוסים" והנידונים שלא לקבלה לעולם (זולת, כמובן, קבוצת "רוסיי המחמד" המדוברים).

וזאת, מכיוון שהבכי והנהי פשוט לא מדברים אל ה"רוסים" - המשפט "מוסקבה לא מאמינה לדמעות" הוא המודוס אופרנדי של הקהילה הזאת. כן, הם רוטנים; כן, לעתים הם מופלים לרעה וחשים בכך; כן, ההסתגלות היא לא קלה; כן - מבחינה אידאולוגית-ציונית, קשה להשוות בינם לבין אסירי ציון ומשפחותיהם שעלו לפני שנות ה-90; וכן - האפשרויות הפתוחות בפני העלייה הזאת להיאחז במורשתם התרבותית הגלותית רבות לאין-השוואה מאפשרויותיהן של העליות הקודמות. ואף-על-פי-כן, ממש כמו העליות הקודמות, העלייה הזאת נקלטה והופכת בהדרגה לישראלית לחלוטין.

קבוצה שנייה של "רוסים" שראינו בסרט הייתה קבוצת תמיכה להורים שהוקמה בזמן "צוק איתן" (או, אולי, איזה מבצע קודם), והיא הוצגה על תקן "מה אומר האיש הפשוט". ובכן, "האיש הפשוט" אמר את מה שמתבקש - הוא ישראלי, וכרוב הישראלים, האידאולוגיה אינה עומדת בראש מעייניו. עם קצת אמפטיה מזויפת, ניתן להוציא מפיו הודאה מבוישת במקצת על כך שמעבר לארץ אחרת נותר מבחינתו בגדר אפשרות. אלא שמה לזה ולרוסיות שלו?! כל שני וחמישי קם כאן סקנדל ירידה אחר, והניסיון להדביק נטייה זו לרוסים דווקא - מקומם.

נציגה בודדה של הקבוצה השלישית, קבוצת דוחי הזהות הרוסית ומאמצי הישראליות הייתה אולגה לביא, בחורה חביבה, שנורא-נורא רוצה להשתחל לתוך התשקורת שלנו, אבל מגלה כל העת שהמקום בפסגה הוא מצומצם. האמת, הבליח שם לרגע גם השחקן המוכשר סאשה אגרונוב (שאתו יצא לי לעבוד בהקשר של הסרט "הבודדים", בזמנו), אבל הוא לא התלונן מספיק, אז גם זמן המסך שלו היה מצומצם. מה רצה הבמאי לומר על אולגה? הוא ביקש להראות את הטרגדיה המתחוללת - בחורה יפה ורהוטה הקריבה את כל זהותה, ועדיין ישראל הגזענית לא נותנת לה סיכוי!

הבעיה היא שלא בישראל האשם, ולא במיתוס הציוני, אלא בחברו לעשיית הסרט, מר טלוויזיה.

מה שמביא אותנו ליבין. ראשית, הטיעון שלו לגבי השוני המהותי של העלייה הזאת אינו מחזיק מים. "הייקים באו מגרמניה והשאירו אותה מאחור" זה קשקוש מקושקש מהתחת, ויעידו על כך מסדרונות האוניברסיטאות שלנו, שהגרמנית חדלה להיות השפה הנפוצה בהן רק בתחילת שנות ה-80, כשהפרופסורים שבאו הנה בשנות השלושים הלכו לבתי אבות וקברות.

שנית, ההצגה שלו, כסות "החלוץ הציוני" היא מגוחכת. חלוץ ציוני לא יכול לשנוא ולבוז לחלקים נרחבים כל כך בעמו: מתנחלים, ימניים, עכשיו רוסים (אלוהים, מה הלאה?!). חלוץ ציוני אינו ממליץ בהתקף של יוהרה בורה להתחבר לא"י דרך כתביהם של אחד-העם ופינסקר, שמעולם לא עלו לארץ ודי ויתרו על הציונות באופן כללי. כמעט כל טענה שיצאה מפיו של חיים יבין הייתה טעות, עיוות או סילוף. כל ההכללות הגסות שלו נאמרו בנימה מתנשאת ודוחה. הסיבה האמיתית לכך שאולגה לביא לא תכנס לאליטה התקשורתית כאן (בהנחה שהיא אכן ניחנה בכל הכישורים המקצועיים הנדרשים) אינה גזענות שטבועה בציונות, אלא בסנוביות הבורה של יבינים למיניהם, שאין להם דבר וחצי דבר עם המפעל הציוני, אלא שהם פשוט היו פה קודם, ואינם מתכוונים לזוז הצידה בשביל אף-אחד שהוא לא מן המילייה שלהם.

dixi