סמוראי הכורסה

ראשית כול, אני מוכרח לציין שהבמאי דייוויד אייר עשה את הבלתי-יאומן בימנו: צילם סרט שלם שעוסק במלחמה ללא שביב של פוליטיקה. קראתי כמה וכמה מבקרים שמשוכנעים בכך שכוונת המספר הייתה המסר החבוט: "מלחמה היא גיהינום", אבל אין כל ספק שהפוסל במומו פוסל – למבקרים הללו אין שמץ של מושג, מלחמה מה היא. אייר צילם סרט שהמסר שלו הוא "מלחמה היא מלחמה". הכול פה נורא, אבל אין נזלת של "למה אנחנו פה?!", "גם האויב הוא קודם כול אדם" ושאר הסחי מן הסוג הזה.

שנית, יש להקרין את הסרט הזה בטירונות של שריון – הוא לא חוסך בפרטים על גורלם העגום של השריונרים – בוץ, צפיפות, זוהמה, תיקונים וסכנה איומה, - אולם הוא גם מראה בבירור שהאדם שבטנק ינצח, כל עוד הוא אמיץ, מאומן ונבון. (בהערה אישית: מעולם לא הייתי שריונר, אבל תמיד כיבדתי את החיל, על צניעותו, מורכבותו, הקושי והעוצמה שלו, ואני מוכרח לציין שהחבר'ה משם היו מן החיילים והאנשים הטובים שפגשתי בחיי.)

פייר, משרד הביטחון היה צריך לפנות לאייר כדי שיצלם פרוייקט המשך – על הלחימה של קהלני ברמה"ג. אין לי ספק שכל שקל שהיה מושקע בזה, היה מחזיר את עצמו בריבוע, הן באחוזי הגיוס לשריון, והן בהשבת האתוס ההרואי של מדינת ישראל.

עד כאן הפלוסים. כעת, למינוסים: הצוות והסוף. בכללי, הכול בסדר, אבל אם בוחנים זאת מקרוב, מתגלה שפיט, כהרגלו, שחקן בחסד עליון; כך גם שיה לה-בוף, שלדמותו המעניינת לא ניתן מספיק זמן מסך; לוגן לרמן, שמשחק את הדמות הראשית, נתן פה משחק סולידי, וכך גם שני חברי הצוות האחרים, אבל התסריט לא אפשר לעשות כאן דמויות "עגולות", וחבל – השחקנים מצוינים, זה חטא לא לנצל אותם כמו שצריך.

הסיומת... בדיונית, אין מה לומר. היא לא הורסת את הסרט, אבל נורא ברור שלא כך זה נגמר, והדבר מוסיף את כפית הזפת המרגיזה לתוך חבית הדבש. אני מעולם לא הסכמתי עם כוונת הפתגם, שהכפית הזאת הורסת הכול, אבל ברור שהיא מעניקה לדבש בת-טעם מרגיזה.

וחזרה לסרט, על אכזריותו האיומה – כך ניצחה אמריקה את המלחמה האחרונה שהיא ניצחה בה.

כך, בהכללה, מנצחים במלחמות. כי שלום עושים עם אויבים מובסים לחלוטין, כאלה שלא נותר בהם שמץ של ספק לגבי תבוסתם.