סמוראי הכורסה

אני לא מגדיר את עצמי כצרכן תקשורת גדול. אמנם בתוך עמי אני חי וכמו רבים בארצנו, גם אני יונק חדשות הרבה מעבר למקובל בשאר העולם: צופה במהדורות של הערב, מאזין כמעט אך ורק לדיבורים בנהיגה (הרי אמר איגי פופ בזמנו דברים כדורבנות על הפלייליסט הרדיופוני:

"I don't turn on the radio, 'cause they play shit like... you know"), וקריאת העיתונים שלי פשוט הומרה לאתרי חדשות המקוונים.

השורה האמורה נאמרת ב-1:48

כמרבית עם ישראל (כך אני מניח ללא שום ביסוס סטטיסטי רציני), גם אני סקפטי לגבי התוכן החדשותי. מניסיוני האישי, כל אירוע חדשותי שהייתי עד לו אישית, עוות באורח מובהק - אם בשל העובדה שלכתב המדווח לא היה מושג ירוק בנושא המדווח, ואם בשל כוונת זדון של הכתב. יתרה מזאת, בכמה הזדמנויות שונות נודע לי שהעיתונאים המקצועיים נוטים לזלזל בקהל הקוראים שלהם עד כדי כך, שהם מפברקים ידיעות פשוטו כמשמעו מתוך עצלות בנאלית - מרבית "סקרי אד-הוק" שמפורסמים ("שאלנו אנשים ברחוב, מה דעתך על סוגיה X? יוסי כרמי מחולון אמר...") מגיעים מתוך מוחו של הכתב שלא טרח לצאת מתוך כתלי ביתו. כל האמור תקף, מן הסתם, לא רק לגבי עיתונים, אלא גם לגבי אתרים, טלוויזיה ורדיו.

עם זאת, ישנן שלוש תוכניות רדיו שאני מאזין להן בהנאה, ואלה הן, לפי סדר עולה: "הבוקר" עם ברמן וקיסוס (כל עוד אינם מתעסקים בפוליטיקה ורק דרך האינטרנט, היות שכמות הפרסומות בתוכנית מטריפה את הביצים. כאילו, סחטיין עליכם על כל הביג מונייי שאתם גורפים, אבל תפטרו אותי מהעונש הזה); "חותרים למגע" עם טייכר וזרחוביץ' (כי אתם אני פשוט בוכה מצחוק, הם מצליחים לקלוע אצלי לאיזו נקודת גיחוך מדויקת); וה"המילה האחרונה".

ל"מילה האחרונה" שמור אצלי חסד מיוחד, מכיוון שלא מדובר בתכנית ז'אנרית כמו זו של טייכר וזרחוביץ' ואין בה קישקושי ביצים כדי למלא זמן אוויר ורוע פתאומי מתפרץ, כמו שקורה אצל טל ואביעד. המילה האחרונה היא פשוט דיון רגוע, מושכל ומשועשע על אקטואליה. לא שכל תוכנית טומנת בחובה גילויים מרעישים ותובנות עמוקות. לא שכל נושא שם הוא מרתק או שהמנחים חפים מטעויות או הטיות. לא ש... בלה-בלה-בלה, הבנתם את העניין. אלא שאין להם שום תחרות במרחב התקשורתי שלנו. פשוט אין.

והעניין באמת לא נעוץ בכך שהתוכנית מהווה הד נעים לתפישות הימניות שלי. כמו לכל אדם, אין לי משנה אידיאולוגית סדורה והרמטית, כך שאיש מן המנחים אינו חופף לדעותיי האישיות בהתאמה משמעותית: עירית ואברי יוניים מדי לטעמי, ג'קי הוא סוציאליסט בארון וקובי הוא דוס מניאק (ואני אומר זאת באהבה, בחיי!). אני כמעט לעולם לא אוהב את בחירותיהם המוזיקליות, והעובדה שאיש מהם לא הצהיר את אהבתו לתרגומי אקונין מהווה עלבון אישי מבחינתי.

ועם זאת, החבורה הזאת על סך חבריה מהווה בעיני את הטוב שבתקשורת הישראלית, מכיוון שבשונה לגמרי מעמיתיהם, ארבעתם (ומרבית המחליפים שהם מביאים לעת ההיעדרויות החד-פעמיות שלהם) מוכנים להקשיב לדעות לא להם, לשקול דעות אלה, ולעיתים, רחמנא לצלן, לאמץ אותן אחרי מחשבה.

לכן, הטענה של הנהלת גל"ץ לגבי הסיבות להורדת התוכנית או להחלפת המנחים שלה ("הם הפסיקו להתווכח") משקלן בעיניי כקליפת שום. הלא הוויכוחים שהצופה/המאזין הישראלי מורגל אליהם הם פשוט תחרויות צווחות חסרות בינה ומשמעות. העובדה שמנחי "המילה האחרונה", אנשים כל-כך שונים זה מזה, הצליחו, עם השנים, ללמוד להקשיב איש לרעהו ולדבר אתו בשום-שכל היא ראיה לשבחם ולא לגנותם. להבדיל, התוכנית שהחליפה את "המילה האחרונה" בימי חמישי ונועדה להשיב עטרה ליושנה, לדעת מנהלי גל"ץ, זו של יועז הנדל וספי עובדיה, שני אנשים אינטלגנטיים, חביבים וקוטביים בדעותיהם, היא בדיוק עוד מאותו הדבר - לשני אלה אין רצון וכוח להקשיב אחד לשני, ומדובר בעוד שעה של התקוטטות משמימה בין ימני לשמאלני.

לסיכום, כעת, כש"חותרים למגע" יצאה לפגרה, ו"המילה האחרונה" תבוטל - נעלמו לי כל הסיבות להאזין לגלי צה"ל. מבחינתי, אפשר לסגור את התחנה ולהעביר את כספי המסים שלי למטרות מעניינות יותר.

נ.ב. לא שאני מאמין שזה יעזור, אבל בכל-זאת צירפתי את חתימתי באתר "עצומה" נגד סגירת התוכנית. אודה ל-4.3 קוראיי, אם יעשו כדוגמתי.