סמוראי הכורסה

עכשיו אנחנו נעשה עצירה לימודית, וננסה להבין את ההתפלגות הדתית באיים הבריטיים של התקופה ואת הסיבות למרידה האירית, מכיוון שבלעדי ההבנה הזאת, נתקשה להבין דברים רבים לגבי סוויפט עצמו – אירי ממוצא אנגלי וכומר אנגליקני מזרם "הכנסייה הגבוהה", - שני מאפיינים חשובים מאוד, ויש להסבירם.

אז הכול התחיל בערך 164 שנים קודם-לכן, כאשר סבלנותו של הנרי השמיני פקעה לנוכח אי-יכולתה של רעייתו, המלכה קת'רין מארגון, ללדת לו בן זכר.

לא משהו...

הנרי התחיל לחפש אחר שדות ירוקים יותר, ופתח ברומן סוער עם אן בוליין, שבין היתר, הייתה גם מושפעת מרעיונות פרוטסטנטיים. בהערת אריק לביא, נציין שקודם-לכן הוא ניהל רומן עם אחותה,
מרי. לא הזיקה גם העובדה שאן הייתה הרבה יותר כוסית מקת'רין, וצעירה ממנה בכ-16 שנים (לא שאנחנו באמת יודעים, מתי היא נולדה, כי הניירת של התקופה לא תמיד קיימת). גם הנרי עצמו היה צעיר מרעייתו הראשונה ב-6 שנים תמימות, ואין זה מפתיע, היות שהיא הייתה מיועדת, במקור, לאחיו הבכור שהתפגר במפתיע.

משהו...

גירושין הם בעיה רצינית בעולם הקתולי, וכשהדבר נגע למלכים קתוליים לפני חמש-מאות שנה, הבעיה הייתה כפולה ומכופלת, מכיוון שנישואיהם הצריכו תדיר אישורים מיוחדים של אפיפיורים (בשל הקרבה המשפחתית בין בני הזוג המיועדים. היות שקת'רין הייתה נשואה לאדוארד, אחיו של הנרי, שמת לפני שהצליח לממש את הנישואין, היא נחשבה לקרובת משפחה.) האפיפיורים לא נתנו אישורים
כאלה בקלות, וכאשר כבר נתנו, נטו שלא לנגוד את עצמם או את קודמיהם ולאשר גירושין לזוג שמלכתחילה קיבל אישור אפיפיורי להינשא. בטח כאשר האישה המאוסה הייתה נצר לשושלת החזקה ביותר באירופה של אותה התקופה. ובטח ובטח, כאשר האפיפיור שבוי בידיו של אחיינה של האישה הזאת – קלמנס השביעי ישב באותה עת במצודת סנטאנג'לו, כאסירו של קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. במילים אחרות, הנרי לא יכול היה לבחור תזמון גרוע יותר להתגרש.

הנרי, זה לא מתאים עכשיו!

בקיצור נמרץ, הנרי, שעד אז היה קתולי טוב וצייתן, התברר כאדם עקשן למדי, והתעלמותו מציווייו של האפיפיור הביאה, בסופו של דבר, לנידוי כנסייתי ולקרע בין אנגליה לבין הכס הקדוש. השפעתה של אן בוליין ומקורביה הביאו לאימוץ הפרוטסטנטיות וליצירתה של הכנסייה האנגליקנית, שראשה הוא המלך. אלא שהעניין הוא קצת יותר סבוך מזה – אין חפיפה מושלמת בין לותרניות לאנגליקניות, וזאת בגלל שמוסדות שמושרשים ברמה תודעתית עמוקה מאוד, כמו, לדוגמה, הכנסייה הקתולית, לא נעלמים בן-יום וללא עקבות. הנרי אכן הניח לפרוטסטנטיות להתפשט באיים הבריטיים, והזרעים של הרפורמציה באמת נפלו שם על קרקע פורייה (אנגליה זכרה עדיין את התנועה הלולרדית שכפרה בעיקרי האמונה הקתולית). אז הנרי אכן ניער מעליו את העול הרוחני של האפיפיורות ומינה את עצמו לראש הכנסייה הלאומית, והוא באמת פגע קשות באחד היסודות החשובים ביותר של הקתוליות – המנזרים, אבל בתוכו פנימה הוא המשיך לשאת סממנים קתוליים רבים, וכמוהו – גם הכנסייה האנגליקנית שהוא הקים, על טקסיה ועל עקרונות האמונה שלה.

מיסה אנגליקנית ומיסה קתולית, נסו לנחש, מי הוא מי.

למעשה, אפשר לטעון שהאנגליקנים נמצאים איפשהו באמצע בין הקתוליים לפרוטסטנטים, בעוד שהפרוטסטנטיות עצמה נוטה מאז ומעולם להתפלג לתת-זרמים הולכים ומקצינים. כך או אחרת, בריטניה לא הפכה להיות אנגליקנית רק מכיוון שהמלך החליט שכך יהיה: הקתוליות ניהלה קרב נסיגה ממושך, ומעולם לא נעקרה לחלוטין; הפרוטסטנטיות הלכה והתפלגה הלאה: הלותרניות התחלפה בקלוויניזם שהוליד,
בתורו, את הפוריטניות לזרמיה, ואז בא גם הבפטיזם והאנאבפטיזם, פרסביטריאניות (בעיקר, בסקוטלנד), ובהמשך  גם המתודיזם, הקווייקריות ולמנגינה הזאת אין סוף באופק הנצפה. מבולבלים? גם הם.

בהערת אגב חשובה ניתן לומר שמאמציו של הנרי להשגת יורש זכר הוכתרו בהצלחה בינונית למדי: כידוע, הוא נהג להחליף נשים ברגע שהיה מתאכזב ביכולתן להוליד לו בן שיחיה יותר מחודשיים. מה שמעניין הוא דווקא ההתעקשות להעניק לתינוקות החולניים הללו את אותו השם עצמו: "הנרי". ברגע שהוא נואש מן הפרקטיקה הזאת, ולקח לו קצת זמן, כי הוא היה עקשן, כבר אמרנו, וקרא לילוד "אדוארד" – הילד שרד. אלא שכל זה לא עזר. אדוארד הרביעי אמנם ירש אותו, אולם מלך רק חמש וחצי שנים, ונפטר לפני שמלאו לו 16. עם זאת, אדוארד היה פרוטסטנטי באמת ובתמים ואפילו בזמן הקצר שהוקצב לו, הביא לריחוק גדול יותר של האנגליקניות מן הקתוליות.

ככה התעמולנים דמיינו זאת כעבור כמה עשרות שנים: אדוארד ממשיך את הרפורמציה של הנרי, האלילים בחלון - מנותצים , האפיפיור - מת, הנזירים (היהודיים מאוד למראה) - בורחים.

אחריו מלכה אחותו הבוגרת, מרי, בתה הקתולית האדוקה של קת'רין מארגון. הניסיון שלה להחזיר את הגלגל האמוני לאחור, זיכה אותנו בקוקטייל וודקה-עגבניות הקרוי על שמה.

אחריה הגיעה אליזבט, בתה של אן בוליין, שעשתה בדיוק את ההפך, אולם על שמה לא קראו שום קוקטייל, אלא לעידן שלם של הרנסנס האנגלי. אליזבט לא רצתה להתחלק בשלטון עם שום גבר, ולכן לא השאירה אחריה צאצאים חוקיים. שושלת טיודור הסתיימה בה, ומי שירש את אליזבט היה ג'יימס השישי, מלך סקוטלנד (שהפך כעת לג'יימס הראשון, מלך אנגליה), צאצא של אחותו של הנרי השמיני, מרגרט טיודור, ובכך – היורש הלגיטימי הקרוב ביותר לכס האנגלי.

עלייתה של שושלת סטיוארט על כס המלוכה האנגלי, העניקה לקתוליות סיכוי לזכות חזרה בכוחה. ג'יימס הראשון ובנו צ'ארלס הראשון היו אמנם אנגליקנים, אבל אין ספק שהם נטו חסד לקתולים. 

בימי צ'ארלס, הפלירטוט הזה עם הקתוליות (רעייתו, הנסיכה הנרייטה הצרפתייה, הייתה קתולית מוצהרת), יחד עם מאבקי השליטה שלו אל מול הפרלמנט (שהלך והקצין מן הפרוטסטנטיות האנגליקנית לעבר הפוריטניות) הביאו לפרוץ מלחמת אזרחים ארוכה ועקובה מדם, שבה המלך הפסיד את כסו ואת ראשו (בשנת 1649). אנגליה הפכה למעין רפובליקה, שבראשה עמד הדיקטטור אוליבר קרומוול, שכמו כל דיקטטור רפובליקני טוב, דבר ראשון – פיזר את הפרלמנט.

מלחמת האזרחים הזאת חשובה במיוחד לסיפורינו, מכיוון שהיא שרטטה היטב את החלוקה הדתית שתאפיין גם את זמנו של סוויפט, גיבורינו. אם כן, הממלכה הבריטית כללה, בעצם, שלוש ממלכות נפרדות, שלכל אחת מהן פרלמנט משלה: אנגליה, סקוטלנד ואירלנד. אנגליה הייתה החשובה והחזקה, זו ששולטת בפועל על שתי הממלכות האחרות, והכוח המרכזי בה התחלק בין האנגליקנים הממלכתיים, לבין מכלול האסכולות הפוריטניות. הקתוליים בתקופה זו היו כבר מעטים מאוד, אבל מיוחסים מאוד, ולזרמים הפרוטסטנטיים הקטנים יותר הייתה השפעה זניחה. סקוטלנד הייתה הממלכה השנייה בחשיבותה, בעלת עצמאות רבה מאוד, והנצרות השלטת בה כמעט ללא מצרים הייתה הפרסביטריאניות, עם כמה איים קטנים של קתוליות. מלכי שושלת סטיוארט ניסו להשליט בה סדרים אנגליקניים, אבל מעולם לא הצליחו, ובכל
פעם שמצבם היה קשה והם נזקקו לסיוע סקוטי, הכנסייה הפרסביטריאנית התנתה את הסיוע הזה בהמרת אנגליה לאמונה זו. אמנם מלכי סטיוארט נאלצו להסכים בכל פעם, אבל ההמרה לעולם לא יצאה אל הפעול, אף שהייתה קרובה מדי להצליח לדעת האנגלים, והעניקה להם סיבות טובות לטינה כלפי הסקוטים הפרסביטריאניים.

אשר לאירלנד, זו הייתה הממלכה החלשה שבשלישייה: הענייה מכולן, הנבערת מכולן והמנוצלת מכולן. רוב אוכלוסייתה הייתה קתולית, כלומר מודרת באורח חוקי מכל הזכויות האזרחיות. הפרלמנט האירי הורכב אך ורק מפרוטסטנטים אנגליקניים, היינו – מאנגלים ומצאצאיהם. השלטונות האנגליים (היינו, בראש ובראשונה, הפרלמנט האנגלי ונציגיו) עודדו התיישבות של אנגלים וסקוטים באירלנד, וניהלו מדיניות של החרמת אדמות ונכסים מן האוכלוסייה הקתולית. אין להתפלא, אפוא, על כך שהאירים תמכו בצ'ארלס הראשון (הקתולי "למחצה") במלחמת האזרחים, ונכנעו רק אחרי הפלישה הנחושה של אוליבר קרומוול לאי.  

צ'ארלס השני, בנו של המלך המודח, המשיך את הלחימה, אבל נחל תבוסות גם הוא ונאלץ להימלט מן המדינה. כאשר בשנת 1660 הוא הוזמן חזרה, 11 שנים אחרי שאביו עלה לגרדום, המלך הצעיר היה חכם דיו להבין שעליו להנמיך את רמת המתיחות אל מול הפרלמנט מחד ולהציג לפחות מראית עין של אנגליקניות מאידך (כעת, לאחר שהציבור מאס בקנאות הפוריטנית, האנגליקניות הפכה לדת המועדפת, והלא-אנגליקנים הודרו בחוק מן המשרות הציבוריות). בשני הדברים הללו הוא אכן הצליח, אבל יורשים זכרים חוקיים לא היו גם לו, ולא שהוא לא ניסה – מרוב הניסיונות הוא זכה לכינוי "המלך העליז", והוא העמיד כיתה שלמה של ילדים לא-חוקיים. היה בכוחו להכיר בהם ולהפוך אותם למייסדי שושלות אצולה מפוארות, אולם איש מתוכם לא יכול היה לרשת את המלוכה. לכן, כולם הבינו שהבא בתור לשלוט הוא אחיו, ג'יימס השני. אלא שג'יימס היה קתולי מוצהר וגלוי. הפרלמנט התחלק לשתי סיעות מרכזיות, שילכו ויאיפיינו מעתה ואילך את הפוליטיקה האנגלית: אלה שדרשו להעביר חוק שאוסר המלכה של
מועמד קתולי, כשהכוונה שלא ניתן לפרשה לשני פנים היא לג'יימס (אלה נקראו ה"וויג"ים, על כינויים של חיילים פרסביטריאניים מסקוטלנד); מולם ניצבו נאמני המלוכה, שהתנגדו עקרונית לחקיקה מן הסוג הזה, המצרה את סמכויות המלך באורח גס (לאלה קראו "טורי", ככינויים של מורדים אירים קתוליים). צ'ארלס, עוד בחייו, הצליח במאמץ ניכר לאלץ את העילית המדינית להשלים עם הרעיון שהיורש יהיה קתולי, אולם
המתח היה רב והסיבה היחידה שהניחו לג'יימס למלוך היא העובדה שלא היו לו בנים, בעוד ששתי בנותיו (צחוק הגורל) היו פרוטסטנטיות כשרות למהדרין.

אז צ'ארלס מת (אחרי שהזמין אל ערש הדווי שלו כומר קתולי ואישר בכך את החשד הכללי לגביו), ג'יימס עלה לשלטון, והפרלמנט הפרוטסטנטי עצר את נשימתו. וג'יימס השני לא הכזיב – הפרלמנט, כאמור, הסכים לרוע הגזירה אך ורק מתוך השיקול שהמלך החדש אינו פרגית צעירה (הוא עלה לשלטון בשנות החמישים בחייו, גיל מופלג מאוד באותה התקופה), בנותיו פרוטסטנטיות, אין לו בנים וכבר לא סביר שיהיו. הפרלמנט ואנשי הכנסייה האנגליקניים חרקו שיניים כאשר המלך התחיל למנות קתוליים למשרות רמות ולנסות ולהביא לביטולם את החוקים המדירים את הקתוליים ואת הזרמים הלא-אנגליקניים של הפרוטסטנטיות מן הזכויות האזרחיות – כל זה נתפש כגזירות זמניות. אלא ששלוש שנים לאחר עלייתו של ג'יימס לשלטון, רעייתו מרי, הצעירה ממנו בכרבע מאה, ילדה בן בריא, שהוטבל לקתוליות. זה שבר את גב הגמל. עשרים ימים אחר-כך, ב-30 ביולי 1688, העילית של המדינאים האנגליים פנתה למרי, בתו הפרוטסטנטית של ג'יימס, ולבעלה, ויליאם מאוראנז', שליט הולנד, לבוא לאנגליה, להדיח את אבי הכלה ולתפוס את השלטון.

בוא נשחיל אותה לאבא!

"המהפכה המהוללת", שתשים סוף לכל התקוות הקתוליות באנגליה, יצאה לדרך. בנובמבר, ויליאם ומרי נחתו באנגליה עם צבאם, וצבאו של ג'יימס נסחף בגל העריקות לשורות הטוענים לכתר. בדצמבר, ג'יימס ניסה להימלט, נלכד, אבל ויליאם היה חכם מספיק על-מנת לא להפוך את חמו לקדוש מעונה – הוא הניח לו לברוח לצרפת. הפרלמנטים של אנגליה וסקוטלנד פרשו את בריחתו כוויתור על כס המלוכה  והכתירו את מרי ואת ויליאם, שהפכו כעת לשליטים שווים - מרי השנייה וויליאם השלישי. אלא שזה עוד לא נגמר. בתחילת 1689, כזכור לנו מן הפרק הקודם, ג'יימס נחת באירלנד וזכה בתמיכת הקתולים המדוכאים. בהתחלה, המרד הג'קוביטי (השם "ג'יימס" מקביל לשם העברי "יעקב", ומכאן הכינוי שניתן לתומכיו) היה מוצלח דיו על-מנת להבריח מאירלנד את האנגליקניים – ובכללם, את המאסטרנט הצעיר מטריניטי קולג', - אבל ב-1 ביולי 1660 ויליאם הוביל את צבאו לקרב בוין, ומחץ את המורדים. ג'יימס נמלט, מפקיר את חיילותיו לגורלם המר, ונודע מאז באירלנד בשם "שיימוס אן צ'אקה["החרא"]".

ביי-ביי, שיימוס.

מה שחשוב לעניינו הוא שהסדר הדתי בממלכה הבריטית הושב על כנו: האנגליקנים שלטו ביד רמה באנגליה ובאירלנד, והפרסביטריאנים – בסקוטלנד. יתר הזרמים הדתיים, הקתולים ו"הפורשים"(הפרוטסטנטיים הקיצוניים יותר) הודרו כליל מהשתתפות אזרחית.

אוכלוסיית אירלנד לפני ואחרי המרד נחלקה לשלוש קבוצות בלתי שוות בכמותן ובזכויותיהן: הרוב המכריע (כ-75%) של אירים הקתוליים, המודרים לחלוטין; סקוטים פרסביטריאניים (כ-15%), המופלים לרעה לעומת האנגלים האנגליקניים – המיעוט (כ-10%) ששולט באורח בלעדי בכל המוסדות הרשמיים באירלנד.

וכעת, נחזור לגיבורנו, בן המגזר המועדף באירלנד, שנאלץ להימלט לאנגליה, שם הוא כולה פליט עני, חסר ייחוס וקשרים.