סמוראי הכורסה

עבד א-רחמן חסן עזאם ("עזאם-פחה"). לימים - מעט מאוכזב.

הורוביץ, שמקור יניקתו היה תנועת "השומר הצעיר" ושהיה בשעתו איש השמאל הציוני ב"גדוד העבודה", חבר ביתניה וקיבוץ בית-אלפא, ואחר-כך פקיד בסוכנות, ראה בעזם לאומני קיצוני בעל תפיסה פאשיסטית, והגיב בהתמרמרות כנה: "אתה מאמין בכוח הזרוע?! לא חלה, לדעתך, כל התקדמות ביישובן של שאלות השנויות במחלוקת בין עמים שונים?" עזאם הסביר לו את השקפת-עולמו, המושתתת על האמונה בכוח: "כל עם שואף להתפשטות ולמלחמה, למען ענייניו החיוניים. ייתכן שאף אני איני מייצג, במלוא מובן המלה, את הרוח החדשה המפעמת בקרב בני-עמי. בני הצעיר, השואף קרבות, מייצג אותה יותר ממני. הוא כבר אינו מאמין לנו, בני הדור הישן. כשחזר מאחת ההפגנות הסוערות של הסטודנטים נגד הבריטים אמרתי לו שלדעתי יצאו הבריטים ממצרים גם בלי הפגנות, והוא שאל בתימהון: 'אבא, באמת אתה פרו-בריטי כל-כך?' הכוחות המניעים את העמים אינם כפופים לשליטתנו. הם אוביקטיביים. בעבר אולי הייתה אפשרות להגיע להסכם, אילו הייתה ההתמזגות מלמטה; כיום אין זה עוד בגדר האפשר. אתם מדברים על המזרח-התיכון, בשבילנו המושג הזה אינו קיים. אנחנו מכירים רק במושג 'העולם הערבי'. הלאומיות היא הכוח הגדול המניע אותנו. אין אנו זקוקים לפיתוח כלכלי. בשבילנו קיים מבחן אחד בלבד, מבחן הכוח. אילו הייתי מנהיג ציוני אולי הייתי מתנהג כמוכם. לכם אין ברירה. מכל מקום, הבעיה תיפתר אך ורק בכוח הנשק. הפוליטיקה איננה עניין להסכמים סנטימנטליים. היא תוצאת מאבק-כוחות. השאלה היא אם הכוח שתצברו כדי להקים את המדינה היהודית יהיה גדול מהכוח שנגייס כדי למנוע את הקמתה. אם אתם רוצים במדינתכם, עליכם לנסות להשיג את מבוקשכם. יהיה זה חסר תועלת אם תבקשו ממני את הנגב בטענה שהוא ריק ושומם. אתם יכולים להשיג את הנגב רק אם תקחו אותו. אם אתם די חזקים – או אם תגייסו שותפים חזקים, כגון בריטניה, אמריקה, רוסיה והאומות-המאוחדות – תצליחו. אם לא, תיכשלו. אבל אל תבקשו מהערבים להסכים לתהליך זה".