סמוראי הכורסה

תארים רבים לו לאמנון רובינשטיין, ואת כולם הרוויח בזכות: פרופסור, פובליציסט, חבר כנסת, שר חינוך, סופר. וכמובן, משפטן בחסד. תאריו וזכויותיו הביאו לו הערכה מקצועית וציבורית, וזיכו אותו בפרסים חשובים, כולל פרס ישראל. החקיקה שיזם, בייחוד חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, -  את פירותיה, בדמות האקטיביזם המשפטי, אנו קוצרים עד היום. כאשר משמיע פרופסור רובינשטיין את קולו, ראוי לנו שנטה אוזן. כך עשיתי לאורך השנים, ולכן תוכלו לתאר לעצמכם את גודל הפתעתי לנוכח מאמר הדעה פרי עטו, שפורסם בגיליון הלפני-אחרון של "ישראל השבוע", תחת הכותרת "אמנות האיזון". ההפתעה שלי לא נבעה מכך שרובינשטיין, כסופר, בחר להתעלם מן העובדתיות האפרורית והתמקד דווקא ברבדים המטאפיזיים של הנושא שסקר, אלא מכך שמאמרו של משפטן מחונן פורע ביד כה גסה קשרי סיבה ותוצאה. בייחוד בולט הדבר בכל הקשור לשימוש בדוגמאות ההיסטוריות שלו, המובאות שם למכביר.  

בתחילת המאמר, רובינשטיין משבח את כוונת שרת התרבות לטפח את הפריפריה הגאוגרפית והתרבותית של מדינת ישראל, אולם בתום מחוות נימוס קצרצרה זו (שהרי מן הראוי שדוקטור מלונדון סקול אופ אקונומיקס יהיה ג'נטלמן) מיד הוא גוער בה על כוונתה למנוע מימון ממלכתי מאמנות שפוגעת "בערכי מדינת ישראל". לדעת רובינשטיין, אסור לבחון את האמנות בפריזמה ערכית, וזאת משלושה טעמים.

ראשית, טבעה היחידני של האמנות ("טבע אריסטוקרטי" כהגדרת המחבר) אינו יכול שלא להתנגש במערכת הערכים של
הקולקטיב, ומרדנותו המתסיסה של האמן היא ערך שראוי לשמור עליו בזכות עצמו. זאת ועוד, במקרים רבים, עוסקים האמנים בצדדים האפלים של הנפש, שלאו דווקא נעימים לדעת הכלל, הנוהגת ללכת בתלם. רובינשטיין מביא כדוגמה ניצחת לכך לא פחות מאשר את שייקספיר וגיבורו המנוול יאגו. האיסור לחקור את הרוע, - הוא כותב, - פוגם בחופש היצירה וכנגזרת ישירה מכך – בדמוקרטיה עצמה.

שנית, המוכשרים שבאמנים, בשונה ממומחים "פרקטיים" יותר, ניחנו ב"ניצוץ חודר דורות", המבטיח את הישארותם רלוונטיים שנים רבות אחר מותם, ואף ב"ניצוץ המנבא את העתיד". לראיה, פרנץ קפקא ותומאס מאן ניבאו את עליית הנאצים ביצירותיהם. "משום כך, - כותב רובינשטיין, - הממשלות הדמוקרטיות והליברליות נזהרות מאוד שלא להתנות תמיכה ממשלתית בתנאים פוליטיים". וכל מי שהופתע לגלות שדווקא מורשתם של קפקא ומאן מכתיבה את מדיניות המימון התרבותי של ממשלת גרמניה, יופתע לגלות פה גם את הדילוג הלוגי הבא: בישראל, - סבור רובינשטיין, - קהל צרכני התרבות קטן בהרבה מאשר בגרמניה, אבל כמות הכישרון האמנותי ביחס לגודל האוכלוסייה – רבה לאין שעור, ולכן חובה על קהל הצרכנים והלא-צרכנים כאחד להרעיף מימון על כישרונות אלו, אחרת יגוועו.

שלישית, והכותב מעטר את הדובדבן הזה שבקצפת טיעוניו בכותרת משנה מתריסה "מי זוכר את החנפנים?", הדוגמה המאלפת ביותר להתניית התמיכה הממשלתית בצייתנות אמנותית היא ברה"מ. ואולם, - תוהה רובינשטיין, - "מי זוכר כיום את מאות הסופרים, עבדיו הנרצעים של הרוצח סטאלין? אנחנו זוכרים את אנטון צ'כוב, עמנואל מנדלשטם ואנה אחמטובה, אלה שלא קיבלו תמיכה." לשמותיהם של אלה הוא מוסיף שניים נוספים, בוריס פסטרנק, עם "דוקטור ז'יוואגו" שלו, את מיכאיל בולגקוב "שהפסיד את תמיכת הפוליטביורו, אך נחל תהילת עולם עם יצירת המופת "האמן ומרגריטה"."

לא אתיימר לשפוט כאן את נימוקיו המטאפיזיים של הפרופסור המכובד. מי יודע, כל כמה שהדבר הוא בלתי-סביר, עדיין אפשר הרי לדמיין ששייקספיר, שכתב את יצירותיו באנגליה הטיודורית, חזה את פריחת הדמוקרטיה כעבור קצת יותר משלוש-מאות שנים אחר מותו. ייתכן שסופרים אחדים אכן ניחנו בזיק נבואי, אף שלא ברור, מה למאן ולקפקא, שלא זכו במארק בודד מקופת המדינה שלהם ולחולבי הקופה הזאת מתקופות מאוחרות יותר. ואולי באמת הצדק עם רובינשטיין, ואדמת ארץ ישראל אכן מצמיחה כישרונות אמנותיים רבים יותר מאשר אדמותיהם של דוברי הגרמנית, אף שלא לגמרי מובן, מי הם מקבילי כחול-לבן לגתה, מוצארט ואפילו להיינריך מאן, שלא לדבר על תומאס אחיו.

היות שאני עוסק בספרות רוסית הן כחוקר היסטוריה אינטלקטואלית והן כמתרגם, אשאר בגבולות הסמכות שלי. אתחיל בתהיות: כאשר כתב רובינשטיין את שאלתו הרטורית לגבי "מאות הסופרים, עבדיו הנרצעים של סטאלין", האם דיבר רק על זיכרונו שלו או שמא כלל בכך גם אנשים אחרים? לי, אישית, זכורים סופרים גדולים רבים שאין כל ספק לגבי מסירותם לשלטון הסובייטי ולערכיו: מקסים גורקי, אלכסי טולסטוי, איליה אילף ויבגני פטרוב, איסאק באבל, ולדימיר מאייקובסקי, מיכאיל שולוחוב, איליה ארנבורג והרשימה ארוכה.

לא ברור לי גם, מה לאנטון צ'כוב, שהלך לעולמו 13 שנים לפני המהפכה הבולשביקית, ולברית המועצות, שנוסדה 7
שנים אחריה. לא מובן לי מי הוא עמנואל מנדלשטם – לי מוכר אך ורק אוֹסִיפּ. נפלא מבינתי גם, מדוע סבור הכותב שאנה אחמטובה, בוריס פסטרנק, מיכאיל בולגקוב ואפילו אותו מנדלשטם הנזכר לעיל לא זכו לתמיכת המדינה הסובייטית, בעוד שההפך הוא הנכון.

ברית המועצות היא באמת דוגמה נהדרת לתמיכה ממלכתית בתרבות, תמיכה טוטאלית שלא הייתה כדוגמתה. שום ספר, עיתון או מאמר דעה לא התפרסם בברה"מ ללא אישור מוקדם של רשויות המדינה המוסמכות לכך.
כאשר פורסם, הוא ראה אור בהוצאת המדינה והשכר ושאר ההטבות להם זכה המחבר – גם הם באו, הפתעה, מן המדינה. היוצרים הסובייטים, כולם וללא יוצא מן הכלל, נתמכו בידי המדינה. כל המשכורות, הדירות, בתי הקיט, חופשות בבתי ההבראה – הכול בברית המועצות היה שייך למדינה וחולק על דעתה ועל-פי שיקולה.

לא לנו לשפוט את הסופרים הללו היות שקשה לדמיין את האימה מקפיאת המצפון של תקופתם. אבל לא ראוי גם להשתמש בהם בתור טיעון למען מעורבות כלשהי של המדינה באמנות ותרבות.

מנדלשטם נהנה מפטרונות של ניקולאי בוכארין, מראשי ברה"מ, ומי יודע, מה שיחק תפקיד מכריע יותר בגורלו האיום – שורות ביקורתיות מתוך השיר המפליל ("האיש מן ההרים שבקרמלין") שהוקרא בחשאי בפני כמה ידידים קרובים, או היריבות הפוליטית בין סטאלין לבוכארין; אנה אחמטובה נאלצה להתרפס בפני סטאלין ב-1950  עם מקבץ השירים "הלל לשלום!", וכמוה – גם כל היתר, כולל פסטרנק.

הגדיל לעשות מיכאיל בולגקוב, שמחזהו "בטום", המוקדש לימי שחרותו של סטאלין, הביך אפילו את שמש העמים, שפקד להוריד אותו מן הבמות. בולגקוב, אגב, לא נלאה מלנסות שוב, והספר האלמותי שזוכה לשבחיו של רובינשטיין, "האמן ומרגריטה", נכתב בבירור למען קורא אחד ויחיד, הלא הוא יוסיף ויסריאונוביץ' בכבודו ובעצמו.

לרומן זה, הגדוש עד להתפקע במיסטיקה, ארוטיקה ונצרות, לא היה סיכוי זעיר שבזעירים להתפרסם בברה"מ של שנות ה-30. למי, אם כן, ייעד אותו המחבר? קריאה קצת יותר קשובה, הייתה מאפשרת גם לאמנון רובינשטיין להבין זאת. היצירה שמגוללת את הרפתקאותיו של השטן האצילי במוסקבה, את מסע העונשין שלו ברבבות של נוכלים, ביורוקרטים ובעיקר-בעיקר – מבקרי ספרות להוטים מדי, החסות שהוא משום-מה פורש על האמן שמזכיר עד כאב את בולגקוב
עצמו, כל אלה נועדו לעצב מסר ברור מאוד לנמען מסוים מאוד. נקמת השטן באושיות הממסד הספרותי הבולשביקי, בדמותם של ברליוז ולטונסקי, הנה שיקוף ישיר של משפטי הראווה שנערכו אך שנה קודם לכן, ובהם נידונו למוות אויביו האישיים והמקצועיים של בולגקוב: ולדימיר קירשון, ברונו יאסנסקי (אייסמן) ולאופולד אוורבך.  ב-4 באפריל 1937, ילנה, רעייתו, מציינת ביומנה בהקשר הזה שיש בכל-זאת בעולם אלוהי צדק. בולגקוב עצמו, שציד המכשפות שערכו כנגדו מבקרים אלה בשיא כוחם הביא אותו בשנת 1930 אל סף התאבדות, ניצל והוחזר לעבודה באמצעות התערבות ישירה של סטאלין עצמו, שאף שוחח עמו אישית ועודד אותו להמשך היצירה. "האמן ומרגריטה" כולו אינו אלא קריאה ישירה לסטאלין מפי המלוכן המוצהר בולגקוב: "כן, אתה כוח אפל ונאצל, ואנחנו, האמנים הרוסים האמיתיים, נתמוך בך במאמצך לטהר את ארצנו ותרבותנו מכל הרפש הפלבּאי שעלה בה על פני השטח בטרם תפסת את השלטון."

אכן, ברית המועצות היא דוגמה מאלפת למעורבות ממשלתית בתרבות, אולם דוגמה זו אמורה ללמדנו לקחים אחרים. גם אם
אפשר לכבד את מוסד הפרסים התרבותיים בשל טבעו המצומצם והספורדי, יצירת ממסד תרבותי שלם שנתמך מכיס משלם המיסים מהווה התערבות שלטונית בלתי נסבלת.

אפילו כשמדובר בצורותיה המרוככות, בדמות "ועדות מומחים בלתי-תלויות" למיניהן, מעורבות כזאת יוצרת דפוסים ומעגלים של פרוטקציה והדרה. קבוצות ה"מומחים", באורח בלתי-נמנע, מסתיידות ומשעתקות את עצמן, ומתחילות לחלק את היוצרים ל"אנשי שלומנו" ול"לא משלנו". הקופה הציבורית הופכת להיות לארנק פרטי של מגזר אמנותי אחד ולכלי קיפוח המכוון כנגד מגזרים אחרים.

הבה נלמד משהו מדוגמתם של שייקספיר, קפקא, מאן וצ'כוב, ונבין שיצירה אמיתית לא דורשות שום תמיכה ממשלתית, ושאל לו לאמן המרדן לשלוח ידיים לכיסיו של משלם המיסים.