עוד באותו היום, יעקוב לקח אותי לביתו.
הם הכניסו מיטה לחדר של תמי.
המיטה שלי הייתה ליד החלון, כי לתמי קר בלילה.
הירח שהציק לעיני כל לילה היה חסר לי. מהחדר של תמי לא ראו את הירח.
באותו לילה, לא הצלחתי להירדם. חשבתי על אמא שלי.
אמרתי לעצמי שבקרוב היא תשוב, ולא אצטרך לחלוק את החדר עם ילדה בת 4, כשבחדר הסמוך ישנה מתבגרת ומהצד השני נוחר לו דוד יעקוב.
מוקדם בבוקר הלכתי לביה"ס כרגיל.
"דנה, אני שמחה שחזרת, תפסי את מקומך והוציאי ספר חשבון"
-"כן המורה"
"אה, ודנה.."
-"כן?"
"אני רוצה לדבר איתך אחרי השיעור"
-"טוב"
"יופי"
עכשיו כשאני חושבת על זה, מאוד הייתי שמחה לחזור לכיתה ב'.
במקום ללמוד על שברים אלגברים ומערכות משוואות הייתי לומדת חיבור וחיסור בשרשרת.
בלי דאגות לעתיד. עדיין חולמת להיות איזו רקדנית או שחקנית מפורסמת.
הפעמון צלצל.
ארזתי את החפצים לתיק וניגשתי לדבר עם המורה.
"המורה?"
-"כן דנה?"
"רצית לדבר איתי?"
-"או, כן, בואי איתי בבקשה"
היא הובילה אותי אל חדר הפסיכולוגית שהיה ריק באותו זמן.
היא התיישבה ליד השולחן.
"שבי בבקשה"
התיישבתי מולה, מאט חוששת.
"אני מבינה שעוברת עלייך תקופה לא קלה" היא פתחה את השיחה.
שתקתי.
"תראי, זה באמת לא קל לאבד אבא וסבתא"
שוב לא עניתי.
אולי באמת הייתי ילדה ביישנית.
"דנה, אני דיברתי הבוקר עם דודך והוא עדכן אותי בסידור החדש.
דנה, אם יהיו לך בעיות התאקלמות כלשהן אני רוצה שתבואי לספר לי, ואפילו לפסיכולוגית שהיום אומנם היא לא נמצאת, אבל בד"כ היא תשמח להקשיב ולייעץ לך. בסדר דנה?"
-"כן" לחשתי.
"עכשיו חזרי להפסקה".
אחרי ביה"ס חזרתי הבייתה.
עוד מבחוץ יכולתי להריח את מה שדודה ג'נט בישלה, אורז ושעועית.
נדמה לי שתמיד ניחנתי בחוש ריח מפותח, למרות שלפעמים זה איננו דבר טוב כלל וכלל.
כשנכנסתי לחדר כדי להניח את התיק חיכתה לי הפתעה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
