אני לא הולכת לכתוב כאן יותר.

כבר תקופה ארוכה שאני חושבת לכתוב את זה. כבר תקופה ארוכה שאני רומזת שזה מה שאני הולכת לעשות ואף פעם לא היה לי את האומץ לכתוב את זה כי זה תמיד נראה היה לי קיצוני מדי.... אולי אני אתחרט... אולי פתאום יקרה משהו טוב ואני ארצה לכתוב עליו. לשתף אתכם.

אבל זו הנקודה שבה החלטתי שאני לא הולכת לכתוב יותר. אין לי מה. אין בשביל מה.

הייתי אומרת משהו על זה שהגיע סופה של תקופה, שהגיע הזמן למשהו חדש. אבל אני לא חושבת ככה. פאקינג שבע שנים שאני כותבת וכלום לא משתנה. לא מרגישה שאני זזה לשום מקום. נשארת על ניוטרל.

בנות בדרך כלל מפסיקות לכתוב כשהן מתחתנות. אין לי שום כוונה לחכות עד אז.

לעבור עוד חודש ועוד חודש, לכתוב פוסט קצר כל פעם, לקוות שבחודש הבא אני אחזור לכאן במלוא המרץ עם המון סיפורים חדשים מתקופה חדשה של חיים. אני לא מסוגלת לזה יותר. זה לא בשבילי. יש מאגר של תקווה אצל אנשים שיכול להיטען בכל פעם מחדש אם יש להם את הכלים לזה. אין לי את הכלים לזה והבטריה שלי עומדת להיגמר.