והזמן היפה. הזמן הורוד.
נראה כאילו בזמן נתקע כמו חוד.
נגמר. חתך. נשבר ונעלם.
וזה לא רק אצלי. זה מתפשט בעולם.
ונגמרה האכפתיות.
ונגמרה האהבה.
ונגמרה השמחה.
ונמחקה הדמעה.
ואם עידן התמימות כבר תם.
אז עכשיו מגיע תורם.
תורם של הבעיות.
תורם של הטעויות.
אז בעיות- אם אתן באות.
חכו שנייה תנו לי ללכת לפחות.
ללכת וכמה שיותר רחוק.
ללכת. ולא לחזור לבכות.
אחרי כל מה שאני עושה- באמת שזה כבר לא מעניין אותי.
אני לוקחת יותר מדי חזק את המשפט- מה שלא יודע לא פוגע.
פוגעת ביותר מדי אנשים בלי שהם ידעו.
הם לא נפגעים.
אף אחד לא יודע מה עשיתי.
חוץ ממני ומעוד שניים שלושה.
לא נראה לי שאחרים יגלו על זה.
אז למה שאני אספר?
למה אפילו לא חשבתי להפסיק באמצע?
למה זה לא הפריע לי?
למה אני לא חשבתי בכלל?
ולמה אני לא חושבת עכשיו?.
כל מה שמפריע לי זה שזה לא מפריע לי.
אני אדם רע.
צריכים להרוג אותי.
בלע. אבל במהירות. שיגמר כבר.
וזה לא שאני במצב רוח דיכאון.
אפילו לא.
אני רגילה. צוחקת מחייכת מתעצבנת.
כאילו כלום לא קרה. שומדבר לא עשיתי רע.
וזה אוכל אותי.
למה לא אכפת לי כוסעמק.
למה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
