למרות שאני לא כותבת פה כבר נים העציב אותי מאוד לקרוא שישרא עומד בפני סגירה. היו שנים שהמקום הזה היה סוג של חבר, חבורה של אנשים טובים שליוו אותי.

אבל קצת כמו בפרידה מחבר החלטתי לא לגבות. אני אקרא אחורה, אחייך מול המפגש עם מי שהייתי ואפרד.

אני בתקופה קשה בחיים, זוגיות נהדרת ומשפחה חמודה אבל החיים ממשיכים לבחון אותנו. אחרי דרך ארוכה של ייסורים הפכנו להורים לילד מתוק ופיקח שמתקן לי את חווית המשפחה המפורקת שגדלתי בה, אבל כבר שנתיים אנחנו מחכים לילד הבא, הייסורים נמשכים ואני מרגישה את עצמי מתרוקנת.

כבר כמעט שנתיים אנחנו גרים במדינה אירופאית נחמדה, בעקבות הצעת עבודה שקיבלנו. טוב לנו וקשה באותה מידה. אולי זה הקור, העייפות, הידיעה שבעוד שעתיים אהיה שוב אצל הרופא והנסיון לגייס כוחות לתהליך הזה שאני לא מוצאת מילים כדי פשוט לומר להתראות. 

תוספת מאוחרת: קצת משעשע אותי לקרוא ולהזכר בילדה שהייתי, מה שהטריד אותי, הפחיד אותי ועיצב אותי. הרבה מזה עוד מהדהד לי בחיים, אבל  בין השורות אני בדיוק איפה שרציתי להיות, ב-2007 רציתי להיות אחרי חתונה ותואר, אמא לילד וחצי. והנה, אני עוד מחכה לחצי, אבל הוא עוד יגיע. אני אמא נהדרת, בת זוג משתדלת, עדיין נאבקת בגוף שלי אבל מקבלת בהבנה את כל מה שעבר עליו והפך אותו לגוף שהוא היום.

אולי עוד אשוב לפה לפני הסגירה, אבל אם לא, רציתי לומר שלום, והמון תודה.