אני מרגישה שמאז הצבא נהייתי אדם אחר...
ככל שהזמן עובר אני מרגישה שאני מגלה יותר על העולם.
אבל לאט לאט מאבדת את עצמי.
אני בעצם לא מרגישה. אני חושבת.
במשך השבוע אני כאילו חיה על אוטומט. כי זאת הדרך היחידה שלי לשרוד שם-
ללא כל מעורבות רגשית.
ואז כשאני חוזרת הבייתה הכל מתפרץ, וקשה לי להיות עם האנשים שאני אוהבת כי הם גורמים לי להרגיש עוד יותר.
והחוסר איזון הזה מוציא אותי משליטה.
אני לא יודעת כמה אנשים שמים לב לזה.
שלשום הייתה יומולדת ליעל.
ואריאל התקשר אלי באמצע.
וישבתי ודיברתי איתו.
אני לא יודעת אם הוא שם לב (אני מקווה מאוד שלא)
אבל כשהוא אמר לי שהוא אוהב אותי, פשוט התחלתי לבכות כמו ילדה קטנה.
בלי שום הסבר.
ואנחנו כבר כמעט שנה ביחד.
וכבר שמעתי אותו אומר את זה הרבה פעמים.
אבל זה היה התיזמון- בדיוק כשחזרתי מהצבא והתערבבתי עם האזרחות. זה ההסבר היחיד.
פתאום המשפט הזה עשה לי את הסוויץ' בין האי-תחושה המוחלטת, לאהבה הענקית שלי אליו.
זה מחרפן אותי.
אם הייתי יוצאת יומיות, או אם הייתה לי דקה לעצמי במהלך הימים שלי בצבא אולי לא הייתי מאבדת את עצמי ככה.
אולי לא הייתי צריכה לחפש את עצמי מחדש כל פעם שאני חוזרת לאטמוספירה של המציאות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
