וואו.

המון זמן לא הייתי פה ופתאום נזכרתי שיש לי בלוג אז נכנסתי לראות מה קורה פה,

כנראה ששום דבר לא השתנה..

דפדפתי בכל ה 3-4 שנים שהבלוג הזה קיים וזה כל כך מדהים כמה שבן אדם משתנה בתקופה כזאת,

אני פשוט קראתי המון דברים משנים קודמות והתחלתי לצחוק על עצמי לא האמנתי שאני זה שכתב את כל הדברים האלה.

אז כן, נירא לי שזה הפעם האחרונה שאני אכתוב ביומן הזה משהו כי הוא לא כל כך חסר לי וטוב לי עם זה,

אני ישאיר את הבלוג הזה מאחורי וכל הכתובה שבו אני לא אמחוק כי זה תמיד כיף לחזור לקרוא דברים שלך שכתבת לפני המון שנים ולצחוק על זה כביכול.

אני לא יודע אם זה דיי עצוב או מצחיק שאין לי מה לכתוב עכשי אז אני פשוט יסיים פה..

יאללה ת'ראות..

.. את הגעת שלובה עם חורף אם חיוך בשתי ענייך

הסתכלת עלי וכבר הרגשתי איך,

איך שלכת אהבה נופלת על אדמת חיינו

מה עושים עכשיו? שאל אותי ליבך.

כוכבים מעלינו

כמו יודעים על כל שמתרחש

לא עושים עניין לזמן

לא אכפת לנו לאן.

את היית באיזה חודש

וחיכינו כבר לילד

כשנולד אני קראתי לו אביב,

כי הוא סימל תקופת בניים

כשחיכיתי בנתיים

כבר לחופש ששום איש אינו משיב.

איך את בכית שעזבתי

לטובת ערוגות שבכפר

שם זרעתי התחלה

שם קצרתי משפחה.

והנה קיץ שכוב לו

בגינה ליד הילד

שהביט בי ובשתי עיניו עצבות,

"תחזור לאמא" הוא לחש לי

ואני פתאום הרגשתי

איך החופש אט הופך לו לבדידות.

בחלון משפחה מטיילת

וילדי כבר נרדם על ספה

ופתאום את חסרה

בליבי האור כבה.

אז אם הסתיו חזרתי

ועל צווארך הנחתי

שרשרת הבטחות אמיתיות,

יקירתי אנא סילחי לי

אני יודע שטעיתי

כמו לטבע גם ללב ארבע עונות ..

 - זיו -