הפוסט הזה הוא במובן מסוים המשך של הפוסט הזה.
בפרק הראשון של העונה השביעית של סאות' פארק מועלית טענה די מעניינת בזכות הצביעות במערכת המדינתית.
הטענה שם, בגדול, אם לצטט את קרטמן אי שם לקראת סוף הפרק:
“A truly great country could go to war and at the same time – act like it doesn’t want to. You people who are for the war: you need the protesters, because they make the country look like it’s full of sane, caring individuals. And you people who are anti-war, you need these flagwavers, because if our whole country was made up of soft pussy protesters, we’d get taken down in a second. That’s why the founding fathers decided we should have both. It’s called having your cake and eating it too.”
פוסט-מודרני ובו זמני ביקורתי וציני כלפי הגישה הפוסט-מודרניות – אני חושב שזה טקסט סאות' פארקי קלאסי. אמנם יש פה, גם כן כהרגלם, פישוט-יתר של הנקודה, אבל בכל זאת זו נקודה שנראית לי כשווה מחשבה.
לא נראה לי שלמדינה יש אינטרס רק "להראות כאילו היא לא רוצה לצאת למלחמה". אני חושב שמדינה צריכה, כברירת מחדל, לרצות לא להיות במלחמה. נראה לי שיש פגם חמור במדינה שששה אלי מלחמה באשר היא מלחמה – מי לעזאזל היה רוצה להיות אזרח במדינה שכזו? איזה אדם רוצה להלחם יותר מכל דבר אחר?
מצד שני, לא נראה לי שלמדינה יש אינטרס "לא להלחם אף פעם באף אחד לא משנה מה הוא עושה או רוצה להשיג". אני חושב שמדינה צריכה, כברירת מחדל, להסכים להיות במלחמה בתנאים מסוימים. נראה לי שיש פגם חמור במדינה שנרתעת ממלחמה באשר היא מלחמה – מי לעזאזל היה רוצה להיות אזרח במדינה שכזו? מי מוכן לוותר על כל רצון ושאיפה שלו רק כדי לא להלחם?
ומה הסיכוי של מדינה כזו להתקיים כשהיא ניצבת מול מדינות שיש להן גישה שונה, ומוכנות להלחם כדי להשיג מטרות כלשהן?
שלא כמו שמציעים בסאות' פארק, אני לא חושב שמדינה צריכה להיות מורכבת מאנשים רבים שחלקם מהגדרתם רוצים מלחמה וחלקם לא רוצים.
בהקשר הזה אני לוקח את הצעת "האותיות הגדולות והאותיות הקטנות" של אפלטון ב"פוליטיאה" - המדינה והאזרח צריכים להיות כמו פרקטלים אחד של השני. המדינה היא מבנה בעל צורה מסוימת שבנוי מהרבה מאוד מבנים בעלי אותה הצורה.
תוך ניסיון לא להיכנס יותר מדי לענייני פוליטיקה – אני חושב שהתגובות למבצע בעזה הן דווקא דוגמאות לא כל-כך מוצלחות לעניין הזה.
לפחות בימי המבצע הראשונים אני חושב שאפשר לדבר על הצלחה די מרשימה: פגיעה, לפי הפרסומים השונים, בדברים שלפחות נשמעים כמו מרכזיים בתשתית הפגיעה בישראל (ובראש ובראשונה בתשתיות שמאפשרות שיגור רקטות לעבר יישובי עוטף-עזה ברדיוסים השונים), ומספר אזרחים כמעט-זניח שנפגע לעומת אנשי ותשתיות חמאס שנהרגו.
ולכן המחאות והזעקות הגדולות נגד המבצע נראות לי בעיקר, כמו שהציע יוסי גורביץ' ב"החברים של ג'ורג'" (שהוא אחד הבלוגים הישראלים המעניינים יותר כיום, לדעתי), כהתניה פאבלובית לפיה פעולה של צה"ל משמעותה "משהו שיש להתנגד לו".
מצד שני, אנשי חמא"ס או לא אנשי חמא"ס, פגיעה כן או לא מינימלית באזרחים, פעולה שהיא מוצדקת/הכרחית או לא, אני לא מבין איך אנשים יכולים להיות שמחים מהרג. העובדה שהתמונות שמגיעות מעזה הן תמונות של הרס קטל וזוועה אינה עומדת בסתירה, כמו שנוטים להציג את זה, לכך שהמבצע היה נחוץ והכרחי.
יצא לי לשמוע ולקרוא אנשים ששמחים לא רק מעצם היציאה למבצע ומכך שהמדינה מטפלת (סוף סוף) בנושא הקסאמים וכו', אלא ממש מההרג והפגיעה בחמא"ס. אלו אמנם דברים בלתי-מנותקים, אבל אני עדיין לא יכול להבין איך אפשר לשמוח מזה (בדיוק כמו שאני לא מבין איך אפשר שלא לשמוח מהפגיעה בחמא"ס כארגון).
"בסופו של דבר" יטען מי שיטען "צריך לפעול בדרך מסוימת, ולכן הצביעות/מורכבות הזו נחמדה אולי בפן תיאורטי כלשהו, אבל באופן מעשי אחד הצדדים צריך להוביל".
אני לא חושב שזה נכון לחלוטין.
שיווי המשקל שצריך להתקבל במערכת כזו (בין אם של האזרח עצמו, ובין אם של המדינה שמורכבת מאזרחים רבים מסוג זה) הוא כזה בו המדינה נלחמת עבור דברים מסוימים, אבל לא ששה אל הקרב, אלא יוצאת אל הקרב מתוך הבנה שזה מה שצריך.
מצד שני, נראה לי שבשיווי המשקל הזה המדינה (והאזרח) לא יכולה להירתע מאותה מלחמה אליה היא החליטה לצאת, אלא יוצאת אל המלחמה מתוך הבנה שזה מה שצריך.
הרצון לפלורליזם במערכת המדינתית לא צריך לבוא, לטעמי, מתוך טיעון מסוג "הייתי רוצה כח מוחלט, אבל אי אפשר להחליט מי יקבל כח מוחלט, ואם ימנעו דעות מסוימות מי יודע אם לא ימנעו את הדעות שלי בשלב מסוים" אלא מתוך הבנה שהמציאות מורכבת מדי בשביל שיהיה אפשר לענות עליה בתשובה חד צדדית.
באותה הדרך אני חושב שהשאיפה צריכה להיות גם לצביעות/סתירה עצמית/מורכבות בדעה של האדם הבודד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
