:)

מרוצה?

שתי בדיקות פוליגרף נפלו לו והוא עדיין חיי מכספי המיסים שלי.

כן שלי

אני עדיין משלם ביטוח לאומי.

אני הולך להיות קצת ישראבלוגי, ואנסה להתייחס לעובדה שעם ישראל דורש נקמה.

סליחה עובדה?

אה כן, אני רואה את ישראל דרך אתרי החדשות בימינו, זה תמיד קורה לי שיש צרות בארץ (כלומר זה תמיד קורה לי נקודה .)

הארץ, ידיעות, לפעמים אפילו מעריב. בי בי סי וSBS בשביל לסגור פינות ושאמילי תקרא גם.

למה? אני לא יודע. אולי זה כי כמו שחייתי בישראל, גם מחוץ לה, במעגל שלי\נו אפחד לא ממש מדבר על פוליטיקה

וטוב שכך

אחד הדברים היפים בלבוא מישראל זה, ואולי אני תמים וטועה, שאני יכול להיות חבר גם של אנשים שמבחינת הערכים הפוליטים\לאומנים שלנו

אנחנו לא רואים עין בעין

אבל כשבני וג'וני יוצאים, או אפילו האיילים, אנחנו יכולים לשבת ולהינות ביחד מהחיים. ואולי לזכור או להבין שהכל חרטא ומה שנשאר לנו בסוף זה רק הרגעים היפים האלה, הערבים שנמשכים לתוך לילות של "בזבוז" מוחלט של הזמן שלנו על להינות ממנו במקום להשתמש בו לקידום החומריות.

לפעמים התיאוריה הזאת נשברת.

אז רצח ארבעת הנערים? (הנה בום אני כבר שמאלני אוהב ערבים ראיתם? צירפתי את ה"בנדוד" ל"אחים" באותו משפט...ארור שכמותי).

עם ישראל דורש נקמה?

אני רוצה לכתוב קצת על "עם ישראל" האהוב שלי, ועל "נקמה" קצת שונה שאני דרשתי במשך הרבה זמן, ולאחרונה...קצת פחות איכפת לי ואולי עם הזמן, לא יהיה איכפת לי בכלל.

את הבלוג הזה הפסקתי בזמן הצבא, ומאז ועד היום עברו כמה שנים, הייתי שמאלני לפני וגם נשארתי ככה היום. מבחינת כל הגדרה אני שמאלני, אפילו פיזית, אני כותב עם יד שמאל כזה, שמאלני גנטית אסלי.

אחרי הצבא, ה3 שנים האלה שלמיטב ידיעתי לא הרגתי אף אחד, אבל כן הייתי צריך להתעסק בכל מיני צורות של הפרות זכויות אדם שונות, בין אם של חיילים ובין אם של אזרחים, דיי נמאס לי.

כמו לכולם אז מה?

אז סיימתי, עישנתי הרבה, נסעתי לאמסטרדם על חשבון המענק (תודה צהל היה לנו שבוע בן זונה, שבוע שלם!)

חזרתי לארץ, עשיתי פסיכומטרי, התקבלתי ללימודי מדעי הצמח בפקולטה ברחובות, הרמתי מסיבת טבע שכללה גם מסוק משטרתי שנחת 200 מטר מאיתנו ב7 בבוקר "תגביר ת'מוזיקה, שיבואו המניאקים (הם לא באו בסוף ואנחנו נמסנו לעבר השקיעה)".

עבודות מזמדנות, ומסע צלב שמנע מהיובש של 2010 להשפיע על החבר'ה, נשארנו בראש טוב ואני שמח לומר שהצלחנו במשימה.

אז עזבתי, ההתעסקויות עם כל מיני טיפוסים, הטורנדו הזה של החיים שראיתי איך הוא לוקח אותי לאט לאט מהר מהר למקומות שאולי עדיף לי שלא. עזבתי. "אני אחזור עוד שנה, ואתחיל ללמוד" ככה שיקרתי במצח נחושה לאבא, אמא וכולם. העיקר שירדו לי מהגב. אני עף מפה והולך לראות מה יש שם.

שבועיים של עגלות בפראג הספיקו לי (ולמעסיק שלי) להבין שלמכור מוצרים של ים המלח בעד חופן קרונות, לשקר לזקנות ולהתעשר על חשבון אחד פלאי העולם הטבעיים שהכי בסכנת הכחדה ממש לא בשבילי.

שיחה עם חבר של אחי, "טרמפים, נמרוד, יש לי חבר באמסטרדם, קח טרמפים אליו תישן שם כמה ימים ותבין לאן הלאה."

ככה בלי כסף, עזבתי את פראג, ואת כל האפשרויות וההבטחות לחיי עושר, סקס וסמים במזרח אירופה.

בלי מספיק ציוד, ועם נעלי עבודה שעוד היו במצב דיי טוב, התחלתי לצעוד לאורך הכביש המהיר.

אני חושב שלקח לי בערך 30 שעות להגיע מפראג לאמסטרדם, והטיפוסים שפגשתי בדרך אני מקווה שאזכור לעד.

את הטרמפ האחרון שלקחתי לבדי באותה תקופה אני בטוח אזכור.

הנה אני, בן22, עם זקן של אחרי צבא ותפזורת של בגדי חורף עומד בתחנת דלק בפרברים החיצוניים של אמסטרדם.

היה באותו ערב משחק הולנד - טורקיה.

שאלתי כבר לפחות עשר או עשרים מכוניות, אבל חושך בחוץ ואחרי השקיעה לפעמים עדיף פשוט למצוא איזה כוך להתכרבל בו להירדם עד הבוקר, אבל בכל זאת, במרחב של 20 דקות מיעדי הסופי שאמור לכלול מקלחת חמה ואוכל חמים, קשה לוותר על זה.

אז לקחתי הפסקה, בצד התחנה, הוצאתי את הנובלס והדלקתי.

אני מסתכל סביב, ורואה במרחק לא גדול ממני מספר מכוניות חונות וקבוצה של צעירים עם דגלי טורקיה ליד.

אוהדי כדורגל, מתחממים לפני המשחק. חוליגנים טיפוסיים.

ואז זה קרה, מכונית שחורה עוצרת לידי ויוצא ממנה בחור מזרח-תיכוני (בן דוד כן?), ואומר לי להיכנס מהר ושהם יסיעו אותי לעיר.

שני חבר'ה והם דיי דוחקים בי.

בכמעט כל זמן אחר בחיי הייתי אומר לא, ותוקף חזרה, בטח אם הייתי בחורה, אבל בשלב ההוא, ההימור כבר נעשה, ואמרתי לעצמי שמה שיהיה יהיה. הגעתי עד לכאן לא נמשיך?

זורק את המוצ'ילר לבגאז' שלהם ונכנס, והם טסים מהתחנה.

"אתה רואה אותם?, הסתכלנו עליהם והם התחילו להצביע עלייך ולדבר על לפרק אותך מכות, חוליגנים שיכורים או משועממים לך תבין אוהדי כדורגל..."

בשלב זה אפחד לא ידע מאיפה אפחד, כולנו היינו פשוט בני אדם.

"תודה חבר'ה, וואלה..."

"אז מאיפה אתה?"

"I AM FROM ISRAEL"....

דממה, רצח עם על הבמה...

"ואתם?"

"well, im from Pakistan, and my friend is palestinian, from gaza"

דממה, פיפי במכנסיים על הבמה...

"אמממ... אז הכל בסדר?"

ואז הם דיברו בבני דודית קצת

"look it's alright it's just, me and my friend are a little scared.. you're not going to stab us right"

וואלה...

"I wont stab you if you don't stab me"

וזהו, המשכנו בצחוקים לדבר על זונות, סמים , זיופי כרטיסי אשראי ועסק שליחויות שאם אני אצטרך עבודה הם נתנו לי את המספר שלהם...

הזוג הזה, היו הטרמפ האחרון שלי לפני שפגשתי את אמילי, אשתי, אם בני, אהבת חיי.

אז לא, אני לא מבדיל בין גזע ודת, לפחות לא ברצינות, מבחינת הומור אני פשוט נוראי.

זה רק סיפור אחד מני רבים, חבלי המולדת שקשורים אליי עדיין קיימים, ומדי פעם ופעם אני מרגיש את אחיזתם בי כשאני נפגש אם טיפוסים כאלה או אחרים.

מאז שבאתי עם אמילי לארץ, פגשתי לא מעט אנשים, יהודים, אוהבי אדם... שאם הייתי צריך להחליט אם לבלות את שארית חיי איתם או עם הזוג מהסיפור, בהחלט הייתי בוחר בזוג.

העם דורש נקמה, אני חב את חיי לערבים.

מספיק

טבע התעורר.

בוקר טוב עולם.