בראשון במרץ קיבלתי רגילה אחרי שכמעט כל מי שסיים קמ"ט הגיע למבצעית או להדרכה או לקורס קצינים וכו', חלק קיבלו רגילה

אבל כולם חזרו לתפקיד של "לוחם" כזה או אחר אחרי, בין אם זה מ"כ טירונים, צוער בבה"ד 1, מדריך בקמ"ט או מט"ק בפלוגה מבצעית

אני לא,

אני עשיתי טעויות והתנהגתי כמו טמבל ואותי שלחו להיות ג'ובניק, או לפחות לאותה עת, שלחו אותי לא להיות מפקד כרגע. אני, היחיד מכל הקורס שסיים ולא נהיה מט"ק מסוג זה או אחר, אחרי חודש בערך של יומיות ותפקיד מונפץ של מ"כ מתגייסים בבקו"ם שלחו אותי למבצעים

חתמתי על מחשב ועל כרטיס מגנטי כזה וקיבלתי מייל צבאי, תחפשו בצהלנט נמרוד אמיר ותקבלו גדוד 74\מבצעים\סמב"צ

סמב"צ, אחד הדברים הכי גרועים שיכולתי לדמיין שאני אהיה, ג'ובניק רגיל לא רואה את החברים שלו טוחנים כל היום לא רואה אותם מלאים

בפיח ושמן וחרא אחרי טיפולים בטנקים או תרגילים ברמה"ג, ובטח שלא מכין מפות למבצעים בעזה שהם נכנסים, והוא נשאר בחוץ, הוא והלשון שלו

מרגיש כמו סמרטוט, כל היום יושב במשרד עם קבצי EXCEL וoffice למיניהם ממלא כל מיני פרטים ומכין מפות ושקפים

ג'ובניק רגיל משרת עם ג'ובניקים אחרים וכנראה שלהם זה לא מפריע, או אולי הם לא יכולים אז הם עושים את מה שנותנים להם

אבל אני יכול, לי אין בעיה לרוץ ולקפוץ, גם אין לי כבר כאבי גב מהתאונה אני יכול לסחוב פגזים הצילומי רנטגן הראו שאני בסדר

אני יכול לירות במחבל מ100 מטר בעמידה בשכיבה ובישיבה אחרי ולפני ריצה אולי אפילו 150 אולי יותר לא ניסיתי

אני יכול לטעון פגזים לירות פגזים לירות במאג במק"כ, לתפעל אלף ואחד סוגים שונים של תקלות בטנק לנהוג בו לתקן אותו

לפקד עליו על צוות על חוליית חי"ר אפילו, אני לא נכה אין לי פטורים יש לי קב"א 55 ומתאם 2, דפ"ר 90 וכל הנתונים להיות מה שבא לי

ובכל זאת אני תקוע בגלל שטות בגלל פאקינג שטות

זה לא בנשמה שלי להיות "תומך לחימה" ולא משנה זה שמהשכורת היא של קרבי ושאני יקבל תעודת לוחם, אני לא מחפש להרשים אף אחד, לא מחפש לעשות שרירים לחברה או לחבר'ה, אני רוצה לסגור 28 ולישון פחות מ6 שעות בלילה, אני רוצה שהשרירים שלי יכאבו מעייפות ומעבודה קשה, שהידיים שלי יחזרו להיראות כאילו עברו במגרסת עץ, ושאני יסריח מחמישים סוגים שונים של שמנים

רוצה להיות שחור מפיח ומאבק, ושהפילטרים של כל הסיגריות שלי יהיו מלאות בפודרה ככה שהשאכטה הראשונה תחנוק אותי מכל החול שנכנס לי לגרון, לאכול מנות קרב מגעילות וקרות, ושאני ממש רעב אז את הביסקוויטים המגעילים האלה שגורמים לעצירות

ושאני חוזר הביתה, כולי מגעיל ומזופת, שאמא תסתכל עליי במבט של "איזה גבר" של אחד שלא יוצא חמשושים ורואה את הבית כל זמן

אני מתגעגע להרגשה שאני חוזר לחדר שלי והכל נראה שונה אפילו שהכל אותו דבר, וזה רק בגלל שכבר שכחת איך הוא היה לפני שיצאת

ושהסקס יהיה טוב כמו אז, כי כשמזדיינים פעם בחודש, אז מדיינים כמו שצריך,

וההשתכרות תהיה כמו פעם, כי כששותים כמו פעם, שותים את כל הבקבוק

שלנהוג בסובארו ירגיש קצת מוזר בהתחלה כי וואלה, זה מוזר אחרי כמה שבועות לחזור להגה

סבא שלי היה פלמ"חניק ולוחם בכל רמ"ח איבריו, גם אבא שלי, זה בדם שלי זה בנשמה שלי

לטחון ת'חיים לסבול כאילו 1000 כושים מזיינים אותי בתחת ולהתלונן שהצבא זה חרא ואין תמיד דופקים את השריונרים בחרא יציאות

זה אני,

ואיך שאני מרגיש עכשיו, זה באמת הרגשה חרא, אני מרגיש כמו סמרטוט

עד אתמול לא כל כך הבנתי את זה, היה לי נחמד וחשבתי "וואלה זה רק למחזור אחד" לא נורא נכון?

ואז התקשר אליי הקציר שלי לפני יומיים שלושה ב10 בלילה בזמן שעבדתי בחמ"ל

"נמרוד, פלוגה ז' צריכים איש צוות או מפקד, חסר להם מישהו למבצע והוא מתרחש עוד שעתיים, אתה רוצה להיכנס?"

הלב קפץ איזה אושר אני לא מאמין, להיכנס למבצע בעזה, אפילו שזה סתם מבצע חארטה סתם שטויות אבל להיכנס

כלוחם? ועוד לעזה?! הייתי באקסטזה, "בטח בטח! ברור! אני מארגן ציוד תוך 2 דקות" ולא היה לי מושג מאיפה אני משיג עכשיו

סרבל נומקס וכפפות, לקחתי ת'ווסט ותקסדה שמתי לידי אירגנתי ת'ציוד תפסתי איזה אחד מהלוגיסטיקה שיבוא עכשיו ויפתח לי מכולה עם ציוד לחימה ויביא לי כבר, יאללה יאללה לפני שהם מתחרטים שנצא כבר לדרך

איזה אושר

איזה אושר!

ללבוש סרבל ונומקס לשים ג'אנטקס לעשות בדיקות פו פו, לתפעל מעצורים במא"ג המקביל לסדר את התחמושת שלא תתקע

לעשות טל"ת וטא"ת להיות 24 שעות בתוך הטנק ולשמוע יריות מסביב ופגיעות בקשר, לראות D9 הורס בית ולשמוע איך מסוק הוריד כמה איזה קילומטר מאיתנו, להסתכל הלילה בעכבר מסביב לטנק ולוודא שאף אחד לא מתגנב אלינו, אפילו שלא יצא לנו בכל המבצע לפגוע באף אחד, העיקר להיות שם, בתוך הרצועה אפילו לא היה איכפת לי שאני סוגר יום העצמאות

להפך, בלילה השני בדרך החוצה מהרצועה שראיתי זיקוקים בצד הישראלי הרגשתי הכי טוב בעולם, הרגשתי פשוט טוב עם עצמי

ואז אחרי שהתעוררתי לשבת בבוקר על סיגריה עם כמה מהפלוגה ולהעביר קצת צחוקים על מה שהיה

ואז הנפילה

לחזור לחמ"ל למפות ולexcel ולצהלנט ולטלפונים, להגיע הביתה בשבת כי וואלה לא צריך אותי שם, ולא לצאת ביום חמישי בלילה

כי מהזה משנה יש את שישי ואת שבת,

מרגיש כמו סמרטוט, אני לא מוכן להיות ג'ובניק, לא מוכן לעשות את זה, אני רוצה להיכנס לסגור לטחון להיות הפרייאר של המדינה

זה מה שגורם לי להרגיש טוב עם עצמי, בשביל זה התגייסתי בשביל זה יש לי נשק בארון ובשביל זה טחנתי עד עכשיו

לא עברתי קורס מפקדים של סבל בשביל החרא הזה, אני רוצה להיכנס עם הטנק לרצועה ולהרוג את המחבלים המזדיינים האלה

לפוצץ להם את הבתים, ובלי כל הבולשיט השמאלני שלי וכל החרא התרבותי שבנוי מסביב

נטו לעשות את העבודה זה מה שאני צריך לעשות

זהו הייתי צריך לשחרר קצת קיטור, קצת הרבה, נקווה לטוב, וב.ה. סוף מחזור נהיה בפלוגה מבצעית ולא במחלקת מבצעים

לילה טוב, חג עצמאות שמח לכולם

קיצר השראת הפוסט היא התקף עצבים שחטפתי על לילוש בטלפון לפני איזה רבע שעה

חזרתי מהצבא במפתיע היום (אני משרת כרגע בקו הכחול [גבול לבנון], תופס קו טנקים), חזרתי היום בערב ואני חוזר

ביום שלישי בבוקר

ממש מאסה עליי התופעה שחבר'ה שואלים אותי מה אני עושה ואם אני יוצא ביום הזה או ההוא ואם אני אומר לא

הם אומרים לי "וואיי אחי אתה חייב, תוציא גימלים" או "נו דיי להיות כבד תוציא גימלים דפוק נפקדות"

ויש כאלה בצחוק, ויש כאלה בחצי צחוק, ויש כאלה שבשיא הרצינות מצפים שאני יוציא גימלים

כי בשבילם זה כמו להגיד לאמא שאתה חולה ולא יכול ללכת לבית ספר, אז לא נורא לא נגיע לבית ספר

כי וואלה, ככה זה אצלכם, הג'ובניקים, זה לא משנה לאף אחד ולא מפריע לאף אחד שפיספסתם יום או יומיים

וכנראה שאם זה כן מפריע למישהו לא ממש איכפת לכם ממנו או שאתם פשוט זונות שזורקים זין כל כל מי שמסביבכם

אני לא רוצה להישמע פלצן יותר מדי שאני קרבי ולוחם ושזה הרבה יותר קשה וסוגרים הרבה יותר ויותר תורם ובלה בלה

אני לא בה לתחרנות השתנה עם אף אחד פה (אפילו שאני ינצח כאילו דהה), אבל אתם חייבים להבין שכשאני מוציא גימלים

זה אומר שמישהו אחר שסגר 21 14 7 28 35 או כל מספר הזוי אחר, במקום שהוא ייצא הביתה ואני ייסגור, אני ייצא הביתה והוא יסגור עוד שבוע, ושבוע בבסים יהפוך בשבילו לשבועיים (או יותר אם יש כוננות פתאום), ו21 יהפוך ל28, 28 יהפוך ל35

ו42 יהפוך ל53, אני הכי הרבה שסגרתי זה 28, ותאמינו לי שזה מספיק

האנשים האלה שסוגרים במקומי, אלה חברים שלי, אלה אנשים שאני עובר איתם דברים שכל החברה שיוצאים יומיות בקרייה

לא יכולים לדמיין, המושג אחוות לוחמים עד כמה שהוא נדוש ומשומש, יש בו כל כך הרבה משמעות שאתה באמת צריך להיות חלק מהאחווה הזאת כדי להבין אותה, אני עכשיו יצאתי הביתה אחרי שבועיים בצבא ליום וחצי בבית, ואחרי היום וחצי הזה אני סוגר עוד 2-3 שבועות אולי פחות אולי יותר (אני לא יודע זה כל הקטע!), בדרך חזרה מנהריה ברכבת קצת לפני בנימינה מעיר אותי הקצין שלי שישב לידי ואמר לי "נמרוד, איליה נפצע בזמן שהם טיפלו בטנק, יכול להיות שתצטרך לחזור לבסיס"

מה שזה אומר שכל עוד הבחור הזה בגימלים כביכול, אף אחד לא יוצא הביתה, ויותר מזה, אני כבר בדרך הביתה על א' עם הכביסה שלי ושל בחור אחר שגם בעוצר יציאות בגלל שאין עוד חברה מההכשרה שלו שיצאו, כבר תיכננתי מה אני עושה ב36 שעות שיש לי

ישנתי כמו תינוק ברכבת ופתאום אולי אני חוזר

אני מנסה לברר מה קרה, איליה, קיבל כסא פלדה לפנים, כזה כסה שבנוי על משענת עם קפיץ הכיסא היה שעון אחורה איליה מעליו

פתאום קפץ הכיסא וחתך לו את הגבה את הלחי ולא יודע מה עוד, ושלחו אותו למיון

אם זה היה קורה בכל בסיס עורפי בצבא בכל הכשרה בכל מקום, מזמן היו מחזירים אותי

אבל איליה כרגע לא רוצה להתפנות הביתה, הוא יודע שאם הוא יבקש יתנו לו, אבל עמוק בפנים הוא לא יוכל לחיות עם העובדה

שהוא יצא הביתה ליום יומיים עד שהנפיחות תעבור, ואני נשארתי במקומו לסגור לכו תדעו עוד כמה ימים

אני כרגע עדיין בכוננות ליד הטלפון אולי בסוף המצב ממש גרוע ויחזירו אותי, בינתיים לא התקשרו אליי ואני בסדר גמור, קצת בלחץ אבל לפחות בבית

קיצר, תבינו, שיש כזה דבר שקוראים לו יושר, עם עצמך וכלפיי אחרים, וזה תכונה מאוד חשובה ושאני מאוד מעריך

אז לא, אני לא יוציא גימלים כי יש מסיבה ממש טובה ביום רביעי, או יש לי יומולדת ביום שלישי הבא

ואני לא יוציא גימלים כי יש לי טקס תעודת בגרות, ואני גם לא יוציא גימלים עם אבא שלי מאושפז

אבל אני סומך על הצבא שיוציא אותי הביתה בשביל זה

אז כן זה זין וסובלים, אבל יש בזה סיפוק שאף מסיבה או טקס או זיון יחליפו

או לפחות ככה אני מקווה שאנ יירגיש בסוף

זהו חדל חפירות

עדיין בא לי אקסטה אגב.

אז ככה,

**הכניסו כאן פוסט שביזות עם נושאים כגון: מחסור בסקס\מחסור חמור יותר בבחורה להתכרבל איתה בלילה\געגועים למשפחה\מחסור בהשתכרויות\עודף בהתמכרויות שונות\מחסור בשינה\מחסור חמור ביותר בפז"ם\אחר**

סבבה אז כל מי שסיים את הפוסט שביזות הנ"ל אני צריך לחשוב על משהו אחר לכתוב עליו

אין לי כל כך.

אבל מכיוון שהבלוג הזה אמור להיות לי יומן זיכרונות בוא נחדיר כמה דברים משעממים שאף אחד לא יוכל להתקשר אליהם חוץ ממני =)

-אבא חסר ממזרח אירופה הביא לי לבסיס golden virginia.  (ג*SWEET*)

-באמצע הלילה כשאתה הולך לבדוק רשימת שמירה, אל תחשוב שזה מצחיק להפתיע את השומר כשהוא ישן, זה פשוט מפדח מדי לתפוס חבר שלה מביא ביד ליד הטנקים...(ולצחוק לו בפנים זה חזק)

-תומר התקשר מד. אמריקה, מת על הבן אדם הזה, תזכורת:כל הסיבילייזיישן שיש להשיג לו

-בקבוקים עדיין לא מוחזרו מהמסיבה\ כסף לא חולק\ תמונות עדיין אין סעממממממק

בואנה מעצבן אותי המצב הזה שאני לא יכול לכתוב

יש לי רגעים בשמירות וכאלה שיש לי מוזה מטורפת כולי זרמים של לכתוב וזה ואני לא מצליח לארגן את המחשבות בראש

ואני מת מת מת למקלדת מכונת כתיבה משהו (כי אני פשוט לא מבין את הכתב שלי ואני לא כותב מספיק מהר)

והכל נאבד כי אין לי איך להוציא את זה, ועכשיו אני בבית ואין לי את המוזה הזאת מתי שבא לי זה בא לפעמים

ואנלא מדבר על סתם זיוני שכל (מבחינת אנשים אחרים זה כן כמובן), אני מדבר יעני עמוק פילוסופי משהו שמרחיב לך את הנשמה פותח את הסינוסים מנקה את האבנית מהשיניים משייף את הציפורניים ואפילו עושה שעווה

זה עמוק אחושרמוטה, יעני שעווה מוציא את השיערה ממש מהשורש לא כמו גילוח.

שונא להתבגר, שונא מהנשמה יאללה וודקה יאללה.

טוב זה שיר שחשבתי לשמור אותו למאורע מיוחד אבל כנראה שזה לא יקרה בקרוב וחבל לבזבז אותו

זה מוקדש לכל האנשים היהודים הטובים בארץ ישראל, וכל מי שיתגייס יכיר אותו תוך חודשיים בעל פה

(וכן אני יודע שיש מלא גרסאות)

אני דיי בטוח שזה לפי הקצב של הדבש והעוקץ משהו כזה

כבר שנים היינו יחד, הייתה זו אהבה

כשסיימנו ת'בית ספר התגייסנו לצבא

וביום ההוא בבקום, כשביקשתי רק קרבי

עמוק בפנים ידעתי שלעד תהיי איתי

וביום ההוא שלנו, ואני סוגר שבת

נגמרה הסבלנות זרקת אותי קיבינימט

על כל אלה, על כל אלה, שזורקות ת'לוחמים, צריך לזרוק אותן לעזה, שיהיו זונות של ערבים

וכשסוף כל סוף חזרתי, ושמעתי ת'בשורה

שמצאת לך איזה ג'ובניק, עוד סמרטוט מהקרייה

שחוזר כל יום הביתה, ויש לו תש של בית זונות

וכשהוא טוחן אותך אני טוחן שמירות

על כל אלה, על כל אלה, הג'ובניקים הבני זונות, צריך לחתוך להם ת'זין, שלא ייגעו בבחורות

כבר עברו כמעט שנתיים והיו גם אחרות, 

אך אם דבר אחד למדתי זה; כל הבנות זונות

על כל אלה על כל אלה שזורקות ת'לוחמים, צריך לזרוק אותן לעזה, שיהיו זונות של ערבים

אבל אצלי הכל בסדר, לא אני לא מתבכיין

כי לפחות אני לא איזה ג'ובניק או מ.צ. מזדיין

על כל אלה, על כל אלה, הג'ובניקים הבני זונות, צריך לחתוך להם ת'זין, שלא יגעו בבחורות

נכון אינטיליגנטי?

וואלה אין מה לעשות תחושת ניכור מוציאה את כל החרא מהבן אדם.

ועם כל החירטוטים והשטויות, בתאכלס, כל מילה שם, זהב.

בא לי אקסטה.