| 7/2005
משל
עוד יום רגיל במערכת הנורמה האינסופית.
הייתי היום בים ושרצתי בחול החם והצהוב בין המדוזות [יימחשמן]... ואז, אחרי המקלחת, גיליתי שיש לי פטריה בבהונות ברגליים. נו, אני והרגלים המושמצות שלי. פטריות זה עסק מצחיק, הלה כן? אפילו הזחל של עליסה חושב ככה. נראה לי...
חשבתי לשאול את עצמי מה שלומך והאם נאים השכנים בעינייך, אבל במחשבה שנייה הבנתי שזה יהיה ממש חסר טאקט מצידי, ובטח היית עונה לי עכשיו ב"נאים ונעים" או משהו מחוכם שכזה.
היה חם היום בעולם בני האנוש, למרות הבריזה המעט נעימה. אצלך בטח הרבה יותר נעים, יש לך... הממ... איזה אינסוף כיווני אוויר, לא? חחח כמה אירוני מצידי לדבר איתך עליך... אפעם לא אהבתי לדבר על עצמי. ובכלל, המוות הרבה יותר מעניין ומסתורי מן החיים.
כשישבתי היום על החול והסתכלתי על השקיעה עם נעה הוצפתי פלאשבקים, כאלה של שקיעות עצובות. כמו היום שבו יותם נסע לארה"ב ל"חודשיים ביקור-משפחה" וחגגנו לו כולם על החוף, את זוכרת? זאת הייתה פרידה עצובה וכולנו בכינו, חוץ ממך- את בכלל טענת ש"אסור לחגוג פרידות אלא רק שייבות" ושאנחנו בוכים כמו חברות נמושות "כי זה לא שהוא מת, הוא יחזור כולה עוד חודשיים" אבל את לא יכולת לחכות ואת מסיבת החזרה שלו חגגנו בלבוש שחור ואופנתי בבית הקברות המקומי.
תגידי, היצור הזה, איך הם קראו לו? אלוה...אלוהים משהו, הוא באמת קיים? כי יכולה להתפתח שערוריה בקרב המאמינים...! זה יכול להיות דיי מצחיק, אבל גם עצוב בו זמנית. הם בטח לא יאמינו לי אם אני אגיד להם את האמת ויאשפזו אותי בבית משוגעים. אדם לא יכול לחיות ללא אמונה בדבר כלשהו- אם בדעותיו, בכוח עליון, בטבע, באלים, בעצמו, בחייזרים, בגלגול נשמות... חיי האדם מונעים ע"י אמונה. ללא אמונה הם נשארים חסרי כל ערך... למה לקום בבוקר אם רע לי עכשיו? שום דבר לא מבטיח לי שמחר יהיה טוב יותר. ומחרתיים? ואם העולם סובב סביב הצער והכאב? ורגע, העולם באמת סובב סביב הצער והכאב והוא כולו מהול במן רגעי שמחה מתקתקה שנגמרים מהר. טיפות השמחה מתוכננות להיות חזקות יותר מטיפות הצער וממש כמו בקרב בין שני קוסמים, או שני זרעונים על ביצית, המנצח זוכה בפינת זיכרון ותודעה. אבל לפעמים הגלגל מתהפך ודווקא טיפות הצער הן המנצות את טיפות השמחה... והתוצאה ידועה לכל.
על החוף טיילנו יחפים
בנינו לב גדול מכל מיני צדפים
אמרת "תראה איך הים גועש"
"זה תלוי איך את רואה,
כי בעיני הוא שר לנו שיר אהבה".
מאז חלפו כמה שנים
והחוף הזה ידע ימים יותר טובים.
מאז עברו כאן הרבה זוגות
והתחלפו כל הצדפים
והשקיעה שוב התאבדה
למים אחרים.
משל החוף והצדפים
זאת אותה האהבה,
זה רק אנחנו שמתחלפים
את בכית כשזה נגמר
אז אני אמרתי לך
"הים נתן , הים לקח"
על החוף טיילנו עצובים
ראינו זוג בונה לב
מכל מיני צדפים
אמרתי "תראי איך הים גועש"
"זה תלוי איך אתה רואה,
כי בעייני הים עכשיו בוכה".
אביב גפן
לנצח
דמעות של מלאכים.
| |
זה הכל בשבילך
עוד לילה ללא שינה וזה כבר מתחיל להיות הרגל מגונה- כשהאורות כבים, ההורים נוחרים והמיטה שלי נשארת לה יתומה וקרה, אני חומקת לי בשקט אל המחשב שלי, הפינה שלי- החמצן.
אני נמצאת בתוך חור שחור שנקרא 'דיכאון'. הוא מתעצם עם כל דמעה, כאב וצרחה שלך, הוא מחניק ונושמים בו רק אדי-פחד שחורים שנכנסים דרך הפה והאף ומתפשטים אל תוך הריאות והורידים. אפשר ממש להרגיש אותם פועמים בתוכך במן מקצב חוזר ונשנה שלפעמים אני יכולה להשבע שהוא בעצם מילים שחוזרות על עצמן שוב ושוב ושוב בקצב מונוטוני. מילים כואבות שמתפזרות במעמקי הבטן שלי כמו זרעים ומצמיחות שם קוצים דוקרניים.
גלי, השמיים השחירו הלילה לכבודך, ופרחי היסמין שקנית לי מפיצים את הריח המתוק שלהם בזכותך, וגם הכוכבים זורחים פה רק למענך, ואני, שפעם חייתי בשבילך, כבר לא מוצאת סיבה. ורק דמעה ועוד דמעה, שמזינות את חור הדיכאון כמו טיפות-חומצה, יעידו שאני כמו שק-עצמות עטופות במעט בשר, ומבפנים- שחור עם נוזל אדום-סמיך שמסרב להקריש.
זה הכל בשבילך...
הביטי לשקיעה,
עדיין לא עבר זמנה.
הכוכבים זורחים
חינם כל השנה.
לאן הברווזים
עפים כשהאגם קפוא?
כל יום קורים ניסים
גם לנו עוד יקרו
זה הכל בשבילך...
הו דון קישוט
אל תהיה כל כך תמים,
בעולם ילד
אין מקום לסתם חולמים.
הו דון קישוט
תתעורר למעני,
כך או כך תשאר
האביר שלי.
אמצא לי עבודה,
אלך לעבוד בבית מלון.
עם כסף שאחסוך,
אבנה לנו ארמון
זה הכל בשבילך...
הו דון קישוט
אל תהיה כל כך תמים,
בעולם ילד
אין מקום לסתם חולמים.
הו דון קישוט
תתעורר למעני,
כך או כך תשאר
האביר שלי\נסיכה שלי.
דני סנדרסון
וזה הכל- בשבילך
דמעות של מלאכים.
| |
אבדון
גלי,
רייקני לי. רייקנות גדולה שגורמת לך לא לרצות לזוז, שגורמת לך להפוך לבובת ראווה שכזאת- הוא מרים לך ת'יד- היד עולה, הוא עוזב לך את היד- היד נופלת. אני לא ממש יודעת מאיפה הרייקנות הזאת באה, אולי הרבה מצבים לא בריאים שהכנסתי את עצמי אליהם.
לפעמים אני פשוט לא רוצה שהם יתקרבו אלי, שיגעו, שילטפו, יחבקו, יאהבו, ידברו ויפעילו בי את הצורך להתקרב, לגעת, ללטף, לחבק, לאהוב ולדבר אליהם בחזרה, ולפעמים המגע הזה מעביר בי חלחלה עצומה ואני מרגישה גוף זר תקוע לי בגרון וממש דורש לצאת החוצה, לנשום. הם לא מבינים את זה, אני לא יודעת למה אבל הם לא מבינים. ולי, לי אין את המילים לשבת ולהסביר, להגיד, לספר ולענות על שאלות. אני פשוט, לא רוצה להכנס לזה, כי כל כך קשה לצאת.
זה מוזר לי. העובדה שעמוק בפנים אני יודעת, בוודאות מלאה, שאני לא נמשכת לגברים ואני כל כך רוצה מישהי שתהיה לידי עכשיו, מישהי שתבין. מישהי... מישהי כמוך, כמו שאת היית. בלי הצורך לשבת ולספר לה הכל מההתחלה, בלי להסביר להם למה אני לא רוצה שיתקרבו, למרות שאותך תמיד רציתי לידי. גרמת לי הרגשה של ביטחון. ואני בכל זאת נמצאת עם זכר, עם גבר מסוקס עם זין וביצים בין שתי רגליו. למה אני כזאת הרסנית כלפי עצמי? כלפי הנפש שלי?
ולפעמים... לפעמים אני מרגישה שהריקנות נובעת מהחלל הריק שנותר לי בלב הפועם, שהוא לא ריק בכלל אבל מדמם. הוא מבולבל, הלב הזה, הוא לא יודע למי המקום הזה שמור יותר, ואיך אפשר לסביר ללב מדמם שהמקום שמור למישהו שלא קיים יותר?
הוא יושב למעלה ורואה
איך אנו פה הורסים את החיים
ואיך אפשר לחיות הם שם כזה- "אלוהים"
על קברו של בנך שתלת פרחים
בנך עכשיו נראה כמו גינה
ואת תופסת שבית הקברות
זה הדבר הכי פורח במדינה?
אני קורא לך שתחבק אותי בחשכה
אני קורא לך אבדון.
הם דרסו את החבר שלי
אני לא יודע איך לצאת מזה
כי אם אני מתגעגע אז מה אני עושה?
אני קורא לך שתחבק אותי בחשכה
אני קורא לך אבדון.
אז איך אתה יושב שם ושותק...?
אביב גפן
ולפעמים זה מרגיש כאילו הלב שלי ייצא מדעתו ויפסיק לפעום בלעדייך.
דמעות של מלאכים.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
