כל מה שאני רוצה זה ללכת אליו, לפתור את זה כבר בדרך החיובית. לשאול: "אתה מתחרט?" והוא יענה שלא, שהוא רק היה מבולבל, או לא שם לב לזמן ולבדידות והכל יהיה בסדר ושקט ואוהב.
או שיגיד לי שזה לא מתאים לו, זה היה דחף, זה לא באמת היה במקום ואני לא בשבילו. אני רק אדע את זה ואני אצא לדרכי. אני כל כך רוצה להתגבר על זה, עליו ועל האומללות, להיות אדם חדש ולהוכיח לו ולי שהנשיקה הזאת לא הייתה האחרונה שלי. אני אהיה אדם חדש, מאושר, סקסי ובריא, ואז הוא יודהם מהשינוי ופשוט ייתחנן שנחזור (כמובן שזה יהיה עדיף, כי אני אהיה יותר בטוחה, שלמה ומרוצה מעצמי) או שאני אמצא מישהו חדש, מדהים שיאהב אותי ויגרום לי להרגיש שוב כאילו אני בתוך חלום - בדיוק כמו בפעם ההיא. אני אהיה בתוך שלמות חדשה שתנבוע מההתגברות על החרא שעכשיו וכולם כולל כולם יודהמו ממני.
לא משנה מה, המצב הראשון, או השני - אני כבר כל כך רוצה להיות בהם, כל כך רוצה להתגבר. אני כל כך תקועה, אני לא זזה אחורה או קדימה, שומרת הכל אצלי, לא מתקדמת, מתעלה או שוכחת. אני כל כך רוצה פשוט להופיע על מפתן הדלת שלו ולשאול אותו כבר מה הוא חושב, אבל אי אפשר לעשות את זה איתו גם כי הוא בנאדם שקשה להפיל על פצצות כאלה (עם הבית מלא האנשים והעיסוקים השונים) וגם כי הכל כרוך במשחקי פיתוי, חיזור, קשה להשגה, הסואה, דיפלומטיות ושטויות שאין לי כוח להתעסק בהם (וכמובן, עם הדרמטיות שלי, אני היחידה מבינינו שמתעסקת בהם - הם בכלל לא מודע לזה שאנחנו במשחק) ונמאס לי כל כך שהייתי נואשת. הייתי דיביקית בשיחה בצורה תלותית בעלת יותר מדי רמזים מרתיעים, שאם עד עכשיו הוא חשש אז עכשיו הוא בטוח יפחד כמו כלב קטן, ושוב אני אצטרך לשחק במשחק של "לא פנויה הרבה" כדי שהוא יפסיק לפחד מהדביקיות שלי והוא כבר יזמין אותי (הכל, כמובן, כי אני הייתי כל כך נדבקת אליו כל הזמן) ויעבור עוד המון זמן ועוד התקעות ארוכה ומלאה בסבל מתמשך ובילתי מתקדם. מצד שני, אני יכולה להמשך במדיניות הדבק ולדחוף אותו כבר לענות על השאלה, אבל זה עלול או להפחיד אותו (וכך, אם הייתה לו כוונה כלשהיא להיות איתי - לחסל אותה) או שאני פשוט אהיה נדבקת מדי. נמאס לי. אפילו אם אני לא דביקי אליו, כל הזמן הזה שעובר רק מחמיר את המצב שלי, יכול להיות שלציפיה בכלל לא יהיו תוצאות, וזה פשוט יימשך בנונשלנטיות עוד ועוד לנצח. יכול להיות גם שהוא כן רוצה, אבל כל הזמן הזה שעובר רק מפחית את הלהט עוד ועוד ממנו - כמו שלי קורה, ויכול להיות שיש לא צורך אדיר בלהיות איתי אבל כל המניפולציות שאני עושה למצב הזה בראש שלי פשוט גורמות לי לדפוק את הכל, ובכל יום שעובר אני מסתכנת בלהרוס את הסיכוי היחידי שלי לאהבה.
אני מפחדת מלהחליט להתגבר עליו, בגלל הסבל שאני עוברת, בלי שיש בכלל על מה להתגבר ואני רק אצא המטומטמת הגדולה בעולם. לאחר חצי שנה אני אהיה נערה מושכת ומגניבה, והוא יספר לי על הזכרון שלו, על השבועיים שאחרי הנשיקה שלנו שהוא חיכה שיקרה משהו, אבל אני פשוט נעלמתי, הלכתי למממש את עצמי בלעדיו, ושהוא חשב שאני התחרטתי על הנשיקה. יכול להיות שלאחר חצי שנה שבה מרוב סבל אני אחליט להיות אדישה להכל, אני אחליט להיות סתם ידידה שלו, או אפילו כלום - אז, אחרי כל התרפיה העצמית שאני אעשה כדי להתגבר עליו, הוא יספר לי על הזכרון שלו, על השבועיים אחרי הנשיקה שלנו שהוא חיכה שיקרה משהו, אבל אני פשוט התעלמתי והמשכתי כאילו לא קרה כלום, כאילו רציתי שנהיה רק ידידים, אז הוא שתק.
הוא אמר שלא נעשה את זה מוזר.
זה הפעם הראשונה שאני כותבת פה מאז מלא זמן. אני בכלל לא מתייחסת לזה בתור הבלוג שלי, אלא רק בתור מקום לשפוך בו את השטויות שכרגע (ממש ברגע זה) אני צריכה לשפוך, ובמקרה היה לי ונזכרתי בו. אני אל מתייחסת לשאר הפוסטים הלא רלוונטיים שנמצאים כאן, אבל סתם נחמד לי להסתכל עליהם.
הקטע הנ"ל נכתב בסערת רגשות טוטאלית, והוא כל כך קשה לי שלא קראתי אותו אפילו פעם אחת, לכן סלחו לי על טעויות שונות שאולי פזורות בו, או כל דבר לא הגיוני ומובן שנמצא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
