מיומנה של האם העובדת

השבוע נדרשתי על ידי המשרד להגיע לפגישות במנהטן במשך יומיים רצופים, למרות, שלהזכירכם, אני עוד בחופשת לידה. בתחילה שמחתי על ההזדמנות לצאת קצת מהבית ולשבור את שגרת היום הכוללת בעיקר בקבוקים, חיתולים ושפת תינוקות. הבטחתי לעצמי שאני מגיעה לפגישות ומיד בסיומן חוזרת הביתה. השארתי את הפעוטה עם המטפלת ויצאתי לדרכי.

כבר בדרך לרכבת התחתית התחלתי לחוש מן דגדוג כזה בבטן. התעלמתי ממנו וניסיתי להתרכז בפגישות שלפני. בהגיעי למשרד העברתי כמה דקות בשיחות חולין עם חברי לעבודה והתיישבתי לעבוד... הפגישות התארכו והתארכו, הכנת תצהיר נמשכה לי לפתע שלוש שעות במקום מחצית השעה שתכננתי ופתאום, בלי ששמתי לב, הגעתי הביתה רק בשמונה בערב.

כשהגעתי הביתה, מעולפת מעייפות, המטפלת כבר שוחררה והפעוטה כבר קולחה על ידי אביה וחיכתה לארוחת הערב שלה לפני השינה. התעקשתי להאכיל אותה כדי שלפחות יהיה לנו מעט דמן ביחד. שניות אחרי שסיימה לאכול, היא נרדמה.

ואני? נותרתי עם הילדה בידיים בתקווה לפצות את עצמי על היום האבוד וחשתי שוב באותו דגדוג מציק מהבוקר. הפרפרים בבטן, כך דומני, הם שילוב של געגוע/רגשות אשם/אדרנלין של העבודה.

ואולי אלו בכלל ייסורי גמילה...