מיומנה של האם העובדת

אתמול היה לי העונג המפוקפק לבלות את היום במשרדי ההגירה בעיר. בעצם, הרשו לי לתקן, אתמול וגם שלשום היה לי העונג לבלות במשרדי ההגירה בעיר.

לפני כשנתיים וחצי, כחצי שנה אחרי שהגענו לניו-יורק, הגשתי בקשה לכרטיס תושבות, הידוע גם בשם "גרין קארד". הבקשה הזו, שלתומי חשבתי שתהיה תהליך פשוט למדי כיוון שהיא נסמכת על נישואי לאמריקאי התגלתה כרצף של תקלות מתוכננות היטב המנווטות על ידי טייסי שירותי ההגירה.

ראשית, הנחתי כי התהליך יארך כמה חודשים. זו אחת הטעויות הכי נפוצות בקרב מהגרים. עברו כבר שנתיים וחצי, והמונה דופק!

שנית, לא ידעתי שעם הגשת הבקשה מתבטלות כל הויזות שלי. כל זה לא היה מזיז לי אלמלא התוצאה הייתה שעד שאני לא מקבלת את כרטיס התושבות המיוחל, אסור לי לצאת מגבולות המדינה, אלא במקרה חירום. לכל מי שתוהה, חתונות של חברות או בני דודים זה לא מקרה חירום!

שלישית, חשבתי כי בקלות אוכל להשיג אישור עבודה. שוב, טעות של טירון!

רביעית, הנחתי שבאמריקה אין ביורוקרטיה. הנחה כלל לא מבוססת אשר התבדתה מיד.

הרשו לי לשתף אתכם בחבלי הקליטה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

מאז ה-11 בספטמבר, כל שירותי ההגירה הפכו לתת-מחלקה של המשרד לביטחון פנים של ארה"ב, מה שהפך את כל נושא ההגירה לדבר מורכב, ארוך ומייגע. שנית, בגלל שההגירה הפכה לחלק מהמשרד לביטחון פנים, כל שני וחמישי החוקים משתנים כדי להתאים לשינויים בשטח, דבר הגורם לחוסר וודאות, אפילו בקרב עורכי הדין המתמחים בהגירה. ולבסוף, כיוון שניו-יורק היא עיר המהגרים הגדולה ביותר בארה"ב, כל מי שהגיש את בקשתו בניו-יורק נגרר לסחבת בלתי נגמרת של ניירת, פקידים לא נחמדים ותורים ארוכים, ארוכים, ארוכים.

יחד עם זאת, יש לציין, כי במשך השנים שבהן בקשתי תלויה ועומדת ניכר שיפור בשירותי ההגירה. הדוגמא הבולטת ביותר לכך היא בקבלת אישור העבודה.

בקשתי הראשונה לאישור עבודה הוגשה במקביל לבקשת התושבות. החוק קובע כי באם לא הונפק כרטיס העבודה בתוך 90 יום מהגשת הבקשה, רשאי המבקש להגיע פיזית למשרדי ההגירה הקרובים לאזור מגוריו, להמתין בתור ולקבל את הכרטיס בו במקום. לכאורה, אחלה רעיון. אלא ששכחו לציין כי בכל יום נתון מתקבלים רק 100 אנשים. חברים שעשו זאת קודם המליצו להגיע בשתיים לפנות בוקר, לעמוד בתור, כדי שנספיק להיות בין 100 האנשים הראשונים. ואכן, כך היה. בליל קיץ חמים, באוגוסט 2003, הגענו, בעלי ואני לדרום מנהטן ונשימתנו נעתקה. השעה הייתה שלוש לפנות בוקר, התור כבר השתרך הרבה מעבר למצופה. חשש כבד החל לנקר בליבי שמא כבר עומדים בתור 100 אנשים. בשמונה בבוקר נפתחו הדלתות (לכל מי שתוהה מה עשיתי בחמש השעות עד אז: נמנמתי לי, למרות שזה היה מאד לא נוח על הרצפה, סידרתי ציפורניים, קראתי ספר). הייתי מספר 99, עוד יום ארוך לפני. בסופו של יום, יצאתי ממשרדי ההגירה בשעה 5 בערב, כרטיס העבודה המיוחל בידי.

בפברואר 2004, הגשתי בקשה לחידוש אישור העבודה, בתקווה כי חצי שנה מראש תספיק לשירותי ההגירה כדי לאשר אותה. ושוב, אני לא לומדת מטעויות. ברור שכאשר הגיע המועד המיוחל, ונותר רק יום אחד עד לתפוגת תוקפו של הכרטיס הישן, טרם קיבלתי את הכרטיס החדש. הפעם, בניגוד לפעם הקודמת, כיוון שהחוקים כל הזמן משתנים, לא היה צורך לעמוד בתור מארבע בבוקר. במקום זאת, היה עלי לקבוע פגישה מראש. כמו חיילת ממושמעת, כך עשיתי. ההודעה על הפגישה הסבירה כי עלי להגיע בזמן, אחרת בקשתי לא תכובד. אז הגעתי בזמן. וכשהגעתי, חשכו עיני. שוב השתרך לו התור מכאן ועד בכלל. הפעם, עמד שם פקיד בחוץ שהודיע קבל עם ועדה שכל מי שאין לו פגישה לא יורשה להיכנס. הדבר גרם לכחצי מהאנשים לעזוב. כחצי שעה מאוחר יותר נכנסתי פנימה וליבי עולץ. שמחתי על כך כי לא היה עלי להגיע שוב בארבע לפנות בוקר. איזו יעילות, שמחתי. השעה הייתה 10 בבוקר, קיוויתי שאוכל לסיים את הכל תוך שעתיים ולחזור הביתה. אז, זהו, שלא. חיכיתי שעתיים עד שהגיעו למספר שלי. כשהגיעו, הגשתי את כל הניירות. הם לקחו את הכל ואמרו לי לחכות. הם בודקים. מחכים. שוב הבאתי ספר. גמרתי את הספר ועוד מחכים. נתקעתי שם עד השעה ארבע וגם הודיעו לי שלא אקבל כרטיס לשנה שלימה אלא רק לשמונה חודשים ושהכרטיס לשנה יגיע בדואר. אוקיי, ניחא. ברבע לארבע קראו בשמי, לקחו טביעת אצבע. חיכיתי שיקראו לי להצטלם. בשניה שקראו בשמי, הפסקת חשמל! כן, ה-הפסקת חשמל. (למי שלא זוכר, באוגוסט שעבר סבלה ניו-יורק מהפסקת חשמל רבתי שנמשכה עד ליום המחרת – זה סיפור מלחמה בפני עצמו, אולי בהזדמנות אחרת). לא זו בלבד שכל היום עבר בהמתנה בתור לחינם, גם נתקעתי בעיר עד חצות כיוון שלא הייתה מונית אחת לרפואה, האוטובוסים היו מפוצצים והפסיקו לעצור, הרכבת התחתית הייתה משותקת, ובעלי, כמובן, היה במשמרת לילה ולא יכול היה להגיע לקחת אותי. אוי, איזה סיוט. חזרתי שלושה ימים אחרי כן להצטלם, יצאתי משם תוך שעתיים עם הכרטיס ביד. אגב, הכרטיס לשנה מעולם לא הגיע בדואר.

הפעם השלישית של חידוש אישור העבודה הייתה אתמול ושלשום. כיוון שהם לא שלחו את הכרטיס לשנה בדואר, פג תוקפו של הכרטיס באפריל השנה. שוב, כמקודם, קבעתי לי פגישה כיוון שעברו 90 יום מאז שהגשתי בקשה לחידוש. בכניסה, בדקו שאכן יש לי פגישה, ושלחו אותי לחדר 310. בחדר 310 משתרך לו תור. עמדתי. תוך כחצי שעה הגיע תורי. הפקיד הסתכל בניירות, נתן לי מספר ושלח אותי לקומה התשיעית. מסתבר שזה תור שנותן לך מספר לתור אחר. טוב, נו, זו גם שיטת עבודה. עליתי לקומה התשיעית. המספר היה 56. לי היה מספר 61. דווקא לא נורא. תוך חצי שעה הגיע תורי. איזו צהלה. וואו, ממש השתפרות רצינית מהפעמים הקודמות. הפקיד הביט בניירות והחל להטיף לי שלא הייתי צריכה להגיע לשם.

"מה זאת אומרת?" שאלתי.

"כבר לא מנפיקים פה כרטיסים" הוא ענה, "את צריכה ללכת למשרד בברוקלין, להצטלם. וישלחו לך את הכרטיס בדואר".

טוב שמישהו אמר לי. עוד חצי יום נשרף ללא תכלית.

למחרת, דהיינו אתמול, הלכתי למשרד בברוקלין. הפקיד אמר לי להגיע לפני אחת, אז הגעתי בעשר בבוקר. היה שם תור ארוך מאד, אלא מה. עמדתי. בסביבות 12 הייתי צריכה להיפגש עם עורכת הדין שמטפלת לי בניירות כיוון שבשבוע שעבר קיבלתי סופסוף זימון לראיון הגרין קארד. אז עזבתי את התור והלכתי לפגישה. חזרתי באחת ורבע ושוב עמדתי בתור. בשלוש, הייתי בפנים. החיוך שהיה לי על הפנים כשנכנסתי לתוך החדר נמחק מיד כשראיתי את כמות האנשים שיושבים על כיסאות ומחכים. זה הצחיק אותי שהתור להיכנס פנימה, רק מכניס אותי לתור נוסף. הפקיד נתן לי טופס למלא. מילאתי. הוא שלח אותי לעמוד בתור לקבל מספר. קיבלתי מספר 204, המספר שטופל באותה עת היה 112. נאנחתי. עוד דרך ארוכה לפני. להפתעתי, כל 5 דקות בערך, 6 אנשים נקראו. יחסית מהר. מיד עשיתי חישוב שבערך תוך שעה אני אצא משם. דווקא לא נורא. בסביבות ארבע באמת הגיעו למספר שלי. שמחה וטובת לב קמתי מכסאי, בטוחה כי הנה הגיע תורי. אך, לא. שלחו אותי לשבת בעוד כיסא. הפעם היו אלו 12 כיסאות, על כל אחד מהם מודבק מספר. כל פעם שמישהו נקרא להצטלם, יתר היושבים צריכים להתקדם בכיסא, עד שהם מגיעים למספר 1 ומשם קוראים להם להצטלם. בשלב הזה כבר ממש הייתי משועשעת. 12 הכיסאות המפרידים ביני לבין הכרטיס היו מוסתרים מעבר לקיר כך שהיושבים בחדר ההמתנה לא רואים אותם. כל מי שמספרו מגיע בטוח שהוא מיד יטופל, אך מיד מתבדה כיוון שבמקום זאת, הוא נקרא לשבת בכיסא אחר. זה ממש כמו כיסאות מוזיקליים. עוברים מכסא אחד למשניהו, לצלילי הקריאות "NEXT".

שעה מאוחר יותר, הייתי בחוץ. הכרטיס ישלח בדואר, כך אמרו. נחכה ונראה.