מאז שהיא נולדה ואני משוגעת עליה...
אוקיי, בעצם לא בדיוק. אני מודה, החודש הראשון היה בלתי נסבל. פתאום אין לי חיים! אני צריכה להאכיל ולחתל כל שלוש שעות, אין לי זמן לאכול או להתקלח. חוסר השינה מתחיל לעלות על העצבים ואני תקועה בין ארבעה קירות ותינוקת. אחרי חודש, הייתי מפורקת. הייתי חייבת חופש ממנה, או לפחות כמה שעות שינה טובות.
שום ספר או חבר/ה לא יכול היה להכין אותי לדבר הזה. הרגשתי שנכנסה בי משאית. ועם זאת, כולם מצפים שאגיד כמה נפלא לי ואיזו מאושרת אני. עזבו אותי, רוצה לחזור לחיי הקודמים, לשקט שלי, לפינה שלי. מי החצופה הזו שמעיזה להפר את שלוותי?
ג' עזר לי לתפקד. כשהיה חוזר מהעבודה, מיד לוקח אותה, עושה לה אמבטיה, מאכיל אותה. זה עזר לי קצת להישאר בשפיות. הרגשתי אשם על כך שלא התחברתי אליה מיד. איזו מן אמא אני?
אני מניחה שהעובדה שאין לי פה חברות קרובות ואמא שלי רחוקה ממני, תרמה גם היא למצבי הנפשי. הייתי שבר כלי. על סף דיכאון שלאחר לידה, נאבקת בשיניים שלא ליפול לתוך מערבולת.
אחרי חודש וחצי, היא פתאום התחילה לחייך. בבוקר, כשהרמתי אותה מן העריסה היא הביטה בי בעיניים הזויות, חייכה אלי חיוך ללא שיניים. החיוך הכי מתוק שראיתי מימי. ופתאום הכל נהיה טוב. העייפות נעלמה. הדיכאון פרח כלא היה. פתאום הבנתי על מה כולם מדברים. התאהבתי!
להפוך לאמא זה השינוי הכי דרמטי שכנראה אעבור בחיי. לא עובר רגע ביום מבלי שאחשוב עליה, הריח המתוק שלה עוד עלי מהאכלת הבוקר.
קשה לי להבין איך היא יצאה מתוכי והיא ישות נפרדת ממני. עם רצונות וצרכים משלה. היא כבר בעלת אופי ייחודי, עקשנית להפליא. כל פעולה שלה היא עולם ומלואו, מרכז הוויתינו. היא מחזיקה את הראש לבד, מזיזה את עצמה במיטה תוך כדי שינה, צוחקת, אוהבת להיות ערומה, אוהבת להתקלח, שונאת לישון ביום, אוהבת לטייל בחוץ, לראות את העולם.
היא בתי בכורתי. ואין בלתה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
