יום חמישי אחר הצהריים, שעון ישראל. הטייס בטיסה מס' 8 של אל על מודיע לדיילים להתיישב. עוד שתי דקות לנחיתה. הקטנה ישנה בידי, לא מודעת כלל לגודל האירוע. לבי דופק בחוזקה. עוד מעט מגיעים הביתה. הגלגלים מכים בקרקע. מחיאות כפיים מעטות, כבר לא מריעים לטייסים כמו פעם. תקליט מנגן את "הבאנו שלום עליכם" ויש לי גוש בגרון.
כבר כמעט 3 שנים לא באתי לביקור. בעצם הייתי כאן לכמה ימים באוקטובר האחרון. סבא שלי אושפז במצב קריטי בבית החולים אז קיבלתי אישור מיוחד לצאת מהמדינה (בגלל שהגשתי בקשה לגרין קארד כל הויזות שלי מתבטלות ואינני רשאית לצאת מהמדינה ללא אישור מיוחד). אבל אז ביליתי בעיקר בבית החולים. לא ממש ראיתי אף אחד גם לא טיילתי. זה הביקור האמיתי הראשון שלי בארץ מאז שעזבנו לפני שלוש שנים.
אני עוברת דרך הטרמינל החדש. כבר אין אוטובוסים כמו פעם, רק שרוולים כמו בכל העולם... קצת חבל לי שאני לא רואה את השלט "ברוכים הבאים לישראל".
אחי מקבל אותנו בשדה התעופה, כמה השתנה, התבגר. הוא מביט בצעצוע החדש שהבאתי איתי. תינוקת ראשונה במשפחה. הוא מהופנט. מנשק אותה ומחבק אותי. "התגעגענו" הוא אומר. גם אני, אני אומרת ללא קול.
באל על השאירו לי את כסא הבטיחות של הילדה בניו-יורק. "יגיע מחר" הבטיחו לי "לפני שבת".
החזקתי אותה בידיים במשך כל הנסיעה הביתה, מקווה שסטטיסטיקת תאונות הדרכים לא תפגע בנו. נושמת עמוק, מלטפת את ראשה הקטן. נושקת לה. היא לא מבינה היכן היא.
ונוזלת לי דמעה. העייפות המצטברת, העובדה שיצאתי באיחור מהטרמינל בגלל שהייתי צריכה למלא דו"ח איבוד כבודה, אבל בעיקר ההתרגשות חונקת אותי בדמעות שאני מנסה בקושי רב לעצור.
בדרך אני רואה את התפתחות הבניה העצומה. בנו שלוש שכונות חדשות לידי הבית בזמן שלא הייתי. אחי מספר לי על הבחורה התורנית איתה הוא יוצא. ברדיו בדיוק מבזק חדשות. אין כל חדש תחת השמש.
מגיעים לבניין, עולים במעלית. הריח המוכר והטוב עולה באפי. ריח משכר. בהתלהבות הם עטים עלי, הורי ואחי השני. תולשים מידי את התינוקת ההמומה ומשחקים איתה. אני מנצלת את הדקות הללו להביט סביב, לשבת בספה הרכה, להרים רגליים על שולחן הקפה בסלון ולעצום עיניים. זהו, אני בבית!
______________________________________________________________________________
והרי עדכון:
טבילת האש הראשונה הסתיימה בהצלחה. ללקוח שלום!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
