הממלכה שלי

נכןו זה נורא לפטופי לכתוב בלוג? כאילו כל מה שמתבקש לעשות ממחשב נייד זה להקליד..

ואם כבר להקליד, אז בלוג.

אז לא מזמן מלאו לי 24. 

24.

מי היה מאמין שיש גרסא שלי בגיל הזה בכלל? 

ויותר מזה. מי האמין שאני אקום יום אחד בבוקר, ואני אהיה בת 24, ואני אהיה איפה שאני נמצאת היום. 

כי עברנו לגור ביחד. 

אתה לא הראשון שלי, אתה לא מעוור אותי- אתה האהבה המפוכחת שלי. ואני כותבת את זה ואין בזה שום דבר עצוב בעייני.

אני לא עוצמת את העיניים חזק חזק ומדמיינת, אני ממש פותחת אותן והכל פה. 

אין פה שום הזיות של התאהבות מטופשת ולא אמיתית. 

אני כאן, על הספה -שלנו-, ליד הדברים שלא מזמן סיימת לתלות (אתה ענק אהוב שלי- לי זה היה לוקח חודשים לתלות..) 

ואתה ישן לך בחדר, כי אתה עובד מחר מוקדם. ואני? אני מתרגלת להיות סטודנטית, מתרגלת לנהל את החיים, 

ולדעתי, כולם מעמידים פנים שהם מגובשים על עצמם- ופשוט מנווטים את החיים הלאה. 

לפני כמה ימים שמעתי מישהי מתארת את הבן זוג שלה כצוק שלה. וזה היה כל כך יפה, ומרגש, ופשוט בעייני. וגם חשוב יותר- מאוד נכון. פשוט ראיתי את האמת בזה. אתה הצוק שלי. ואתה יודע שאני תופסת מעצמי אדם חזק. 

כמו שהבאתי לך את המחזיק מפתחות- אתה העוגן ואני ההגה.